יום שני, 30 בספטמבר 2013

מי הזיז את הקבר שלי?

על בתי הקברות כמקור שופע של פרנסה עמדנו לא פעם במדור 'פרנסות של יהודים', אך הפתעות וחידושים תמיד יעמדו לנו.

מתברר כי גם חברה קדישא צועדת עם הזמן, ועידן האינטרנט, המסרונים והטלפונים החכמים לא פסח על בתי הקברות. הנה, חברא קדישא ביפו מציעה לנו מבצע חדש: 'אל תחפש, סָמֶס'.

עידו וינטר שלח לי את תמונת השלט הזה בכניסה לבית הקברות ביפו, ובו מוזמנים הבאים בשערי המקום ומחפשים את קברות יקיריהם לשלוח מסרון איתור חלקה (העלות שקל אחד בלבד). אם אתם זוכרים רק את שם האם ולא את שם האב, אתם כנראה בבעיה ושום אפליקציה לא תפתור אותה.


יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

סיפורי רחובות: שוק הבשמים

בְּשָׂמִים בשוק הבַּשָּׂמִים (אפרת נקש - צילום טבע)

אי אפשר לעולם בלא בַּסָם ובלא בּוּרְסְקִי. אשרי מי שאומנותו בַּסָם, ואוי לו מי שאומנותו בּוּרְסְקִי
(בבלי קידושין, פב ע"ב)

מאת חיים א' כהן

בעיר העתיקה של ירושלים יש שווקים אחדים והם נקראים על שם בעלי מקצועות ועיסוקים שונים שכל אחד מן השווקים מתייחד (או התייחד) בהם: שוק הצַבָּעים, שוק הקַצָּבים שוק הצורפים, ועוד.

יוצא דופן הוא לכאורה שוק הַבְּשָׂמִים, שאינו נקרא על שם סוחריו. ואולם חריגותו היא לעין העברית בלבד. כל הרואה את שמו הערבי, המקורי, של השוק הזה  سوق العَطَّارين (סוּק אלעַטָּארִין)  נוכח לדעת שזהו שוק הבַּשָּׂמִים, מוכרי תבלינים ובשמים, שהשוק נקרא על שמם. 


צילום: ברוך גיאן

יוצר השלט מטעם עיריית ירושלים, שבא לנקד את השלט, ראה 'בשמים' וניקד כפי שניקד. ערבית הוא כנראה לא ידע, וייתכן שגם את המילה העברית בַּשָּׂם לא ראה או שמע אי פעם. מן הגמרא (ברכות, נג ע"א) לא הכיר אותה וגם לא מהלכה מפורשת בשולחן ערוך: 'הנכנס לחנותו של בַּשָּׂם שיש בו מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים' (שולחן ערוך, אורח חיים, ריז, א). 

הנה שלט הרחוב בעברית, בערבית ובתעתיק לטיני של השם הערבי. השלט הגדול אומר: 'שוק הבַּשָּׂמִים מקדם אתכם בברכה'. 



יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

גלגולו של ניגון: הבה נצא במחול

ריקוד הורה בקיבוץ עין השופט, שנות השלושים (ארכיון עין השופט)

א. משהו על 'הבה נצא'

השיר השמח 'הבה נצא במחול' זכור היטב לוותיקי היישוב, לבוגרי המדינה בראשיתה ולחובבי ריקודי העם. מתי בדיוק נוצר אין לדעת, אך כפי שנראה בהמשך היה זה ככל הנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. כששמעתי אותו בילדותי לא הבנתי למה צריכים ליַלל אותו בלילה, שהרי נאמר בפירוש: 'יַלֵל, יַלֵל, יַלֵל לילי'. שנים רבות עברו עד שהבנתי שהמילים הנכונות הן: 'יָה לֵיל'...

מילות השיר קצרות ופשוטות, ולא צריך להתאמץ כדי לזכור אותן:

הָבָה נֵצֵא בְּמָחוֹל
הָבָה נֵצֵא בִּמְחוֹלוֹת

יָה לֵיל, יָה לֵיל, יָה לֵילִי...

לפופולריות של 'הבה נצא' תרמה מן הסתם העובדה שהפך ריקוד עממי לזוגות, שאותו חיברה בשנת 1945 הכוריאוגרפית רבקה שטורמן מקיבוץ עין חרוד. ואכן, לשיא פרסומו הגיע השיר בשנות החמישים ובראשית שנות השישים. היו אלה שנות הפריחה של ריקודי העם בישראל ואלה נתפסו  גם בעולם הגדול  כסמל ייצוגי של התרבות הישראלית החדשה.


מלחמת ששת הימים מחקה בבת אחת את חיוניותו של עולם ריקודי העם הישראליים והציעה, לטוב ולמוטב, מוקדי זהות ועניין חדשים. אבל עד אז, זמרים וזמרות רבים הקליטו בלי סוף שירי-עם ושירי מחול  מ'קומה' (אחא) ועד 'צאנה' (הבנות וראינה), מ'הנה' (מה טוב ומה נעים) ועד 'הבה' (הבה נגילה; הבה נצא במחול).

ריקה זראי, למשל, מאוד אהבה לשיר את 'הבה נצא במחול' בפני קהל צרפתי אוהד ישראל. הנה הקלטה שלה מ-1962:



וכאן במופע שנערך ב-1965, כולל רקדנים ישראלים תמירים וחסונים (חתיכת נוסטלגיה!):



כאן אפשר לשמוע את הביצוע של רן אלירן בהקלטה מאותה שנה, 1965 (מתוך זמרשת).
וזה הריקוד, שכאמור חובר ב-1945 על ידי רבקה שטורמן:



ב. ה'חינדהלה' של ישיבת חברון

בניין ישיבת כנסת ישראל  חברון 
ומדוע נזכרנו דווקא עכשיו בשיר זה?

לגיליון חג סוכות תשע"ד של העיתון החרדי 'משפחה' צורף תקליטור שי לקוראים, ובו ניגונים שהושרו בישיבות 'ליטאיות' שונות. בין השאר הובא שם שיר בשם 'חינדהלה', שלדברי המפיקים הושר בימות שמחה בישיבת 'חברון', עוד בהיותה בעיר האבות.

ישיבת כנסת ישראל  חברון (שהייתה בראשיתה סניף של ישיבת סלבודקה הליטאית) נוסדה בחברון בשנת 1924. הישיבה עזבה את חברון לאחר חמש שנים, בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929), שבמהלכן נרצחו 24 מתלמידי הישיבה. הישיבה עברה אז לירושלים, ושם (בשכונת גבעת מרדכי) היא פועלת גם היום.

השם המסתורי 'חינדהלה' מסתיר טפח ומגלה טפחיים. מה פירושה של מילה זו?  ובכן, ככל הנראה זהו שיבוש של 'חנדלעך', כלומר כיווני חן, או התגנדרות ומשיכת תשומת לב שמקובלת בין בנים ובנות. אבל על זה כמובן לא יכתבו בעיתון חרדי...

למרות הפתיחה השונה של השיר, מהר מאוד מגלים שלפנינו נוסח שונה של 'הבה נצא במחול'. הניגון הוא כאמור בסגנון 'חסידי', אף על פי שישיבת חברון הייתה ישיבה 'ליטאית' מובהקת.

הנה השיר בביצועו של אביש ברודט (ותודה לאחשתרן שהביא את השיר לתשומת לבי):



האם זהו המקור ל'הבה נצא במחול', או שמא זהו רק החיקוי או הגלגול?

את זה קשה לדעת, ועל כן פניתי למורנו אליהו הכהן, שלשמחתי ענני בתשובה מפורטת.


משיר 'השבאב' אל 'מחול השומרים' ו'הבה נצא במחול'
מאת אליהו הכהן

כנס המחולות בקיבוץ דליה, 1951 (מקור: ויקימדיה)

'הבה נצא במחול' הוא שיר מחול נפוץ. באוצר הזמר העברי הוא נחשב לאחד השירים המזוהים עם ישראליות שורשית ועם הווי המחול שהחל לפרוח לאחר כינוסי המחולות בקיבוץ דליה בשנות הארבעים ובראשית שנות החמישים.

צלילי 'הבה נצא במחול' מרמזים על סגנון חסידי, עד כי מאליה עולה השאלה אם אכן הוא ביסודו ניגון חסידי מיובא או שמא שיר שצמח כאן, בנוף הארץ. ההאזנה לשיר 'חינדלה', בתקליטור שיצא לאחרונה, מלמדת על כמה קווי דמיון בין שני השירים ועלול להשתמע כי לפנינו, לכאורה, המקור 'החסידי' של השיר. יש דמיון בצלילי הפתיחה, ובעיקר מפתיע הפזמון החוזר של 'חינדלה': 'יא ליל, יא ליל, יא לילי'.

אך את חטאיי אני מזכיר: זכיתי בימי חיי לשמוע ניגונים חסידיים רבים עם 'יָה בָּה בָּם', או 'יָם בָּם בָּם', 'לַיי, לַיי לַיי', 'אַיי, אַיי, אַיי' ואפילו 'אוֹי אוֹי אוֹי', אך מעודי לא זכור לי ניגון חסידי עם 'יָא לֵיל, יָא לֵיל, יָא לֵילִי'...

מיר זינגן אַראַבישער ליד? דומה כי עובדה זו לבדה, מחזקת את ההנחה שאין מדובר כאן בזמר 'חסידי' אותנטי.

מהיכן אפוא הגיעו אלינו המילים והצלילים של 'הבה נצא במחול'?

נפתח בצלילי השיר, שהם גלגולו של לחן ערבי שנשמע בשדות הארץ עוד בימי העלייה השנייה. הוא הושר בפי כפריים ערבים שסובבו בשכונות הערים ובמושבות העבריות. 

הגרסה העברית הראשונה שלו הושרה בדיוק לפני מאה שנה, בשיר בשם 'השבאב' שחיבר אסף הלוי איש ירושלים. יוצר נשכח זה הוא מן הדמויות המעניינות, המסתוריות והמרתקות ביותר ביישוב היהודי. הלוי היה איש עסקים מצליח ונציגן המקומי של חברות בינלאומיות רבות. הוא התלבש תמיד בהידור ונהג במכונית 'קדילאק' מפוארת, בימים שבהם רחובות ירושלים המו מעגלות וכרכרות. ביתו בשכונת רוממה היה גדוש ביצירות אמנות יקרות ערך. אבל הלוי גם היה משורר חדשני, שסגד לחמה ולסהר ושיקע בשיריו את נופה הקמאי של הארץ. כימי דור לפני שנולדה תנועת הכנענים בארץ, ראוי היה אסף הלוי להיקרא 'המשורר הכנעני הראשון'.

הלוי – בשמו המקורי אלתר לוין (1933-1883) – נולד אמנם במינסק, אך הגיע עם משפחתו לארץ בגיל שמונה. הוא דיבר ערבית שוטפת והתערה בהווי הערבי. הוא הסתודד עם אישים ומנהיגים ערביים, כמו גם עם פלאחים ופשוטי עם, וידע לזמזם את מנגינותיהם. ברבות השנים הסתבר שהיה מרגל בריטי בתקופה העותמאנית, והסתופף בצלם של נכבדי ארץ. בגיל חמישים טרף הלוי את נפשו בכפו, מסיבות מעולפות מסתורין שלא נחשפו עד כה במלואן.

אסף הלוי בלבוש מזרחי, ינואר 1929 (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

במו ידיו ערך והוציא ספר שירים בשם 'מגילת קדם לאסף הלוי איש ירושלים'. הספר נמסר לדפוס בשנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, אך יצא לאור רק כעבור חמש שנים, בשנת 1919, במתכונת מהודרת, כשהוא מעוטר בעיצובו הגרפי של אמן 'בצלאל' מאיר גור-אריה. בספר זה כלול פרק בשם 'מנגינות', ובו מופיע השיר 'הַשַׁבָּב' לצד שירי זמר אחרים שמקצתם הולחנו במועד מאוחר יותר, כגון 'עדרים' ו'שוטי סירה'.

הנה הנוסח המקורי והשלם של השיר. המילה 'שבאב' בערבית  (شباب) פירושה, כמובן, בני נוער.


אסף הלוי הכיר מנגינות ושירי עם ערביים רבים, ולפני מותו אף הכין לדפוס כרך נוסף בשם 'שירי עם'. כתב היד של הספר אבד כנראה, ומכל מקום לא אותר עד כה.

המלחין הירושלמי אברהם צבי אידלסון (1938-1882), היה הראשון שהתאים מנגינה לבתים אחדים מתוך השיר 'השבאב', ואלה היו צלילי הפתיחה של לחן ערבי רווח. לנגד עיניו של אידלסון עמד הנוסח המוקדם של השיר, ובו בית אחד ('רגל לרגל הישירה') שלא נכלל בנוסח הסופי שהופיע אחר כך בספר 'מגילת קדם'. אידלסון הדפיס את המילים והתווים ב'ספר השירים – קובץ חדש', שהוציא בברלין בשנת 1922. בהקדמה לספר ציין אידלסון כי שירי הקובץ החדש 'מושרים בארץ ישראל בבתי הספר ובפי העם'. נאמן לעקרונותיו, הדפיס את תווי השיר מימין לשמאל, כדי להתאימם למילים העבריות שמתחתם. מעל התווים ציין את שנת תרע"ד כשנת חיבור הלחן. 

ועד הלשון העברית, ירושלים 1912. שני משמאל עומד אידלסון (מקור: ויקיפדיה)

השיר אמנם הופיע תחת שמו הספרותי של אידלסון (א. צבי), אך ניתן בנקל לזהות כי מדובר בלחן ערבי. הוא הוסיף משפט לשירת מקהלה, שבו השתמש באותו לחן, אלא ששינה אותו ממינור למז'ור.

הנה השיר כפי שנדפס בספרו של אידלסון:


השלב הבא הגיע כעבור כעשור שנים, בראשית שנות השלושים.

הזמרת ברכה צפירה (1990-1910) ובן זוגה, המלחין הפסנתרן נחום נרדי (1977-1901), עיצבו אז את הרפרטואר שלהם להופעות על בימות בארץ ובחו"ל. הם נטלו את שיר 'השבאב' של אסף הלוי, והלבישו עליו את הלחן הערבי כולו, דהיינו גם את החלק הראשון שהותאם למילים לפני כן על ידי אידלסון, וגם את המשך הלחן הערבי שאותו הכירה צפירה.

נרדי לא רק עיבד את הלחן, אלא גם, כידו הטובה עליו, השלים לו סיפא מוזיקלי שלא היה קיים במקור. צפירה העניקה לשיר שם חדש: 'מחול השומרים', ובשנת 1937 הקליטה את השיר כשליד הפסנתר ליווה אותה נרדי. זו הייתה הגרסה המלאה הראשונה של הלחן הערבי.

לחצו כאן כדי לשמוע את ברכה צפירה (אתר זמרשת).

בול דואר ישראל לכבוד ברכה צפירה, 2012

צפירה בחרה בתים מסוימים מתוך שיר 'השבאב', והוסיפה עליהם את המילים 'יא ליל, יא ליל, יא לילי', שאותם העתיקה מהשיר הערבי. מילים אלה לא נכללו בשירו המקורי של הלוי, אך היא שילבה אותן בנוסח העברי כדי שיחפפו ללחן הערבי.

איך נוצר אפוא המעבר מן הלחן הערבי אל הלחן החסידי כביכול?

המילים והתווים של 'מחול השומרים' לא נדפסו בשירוני הזמר העברי. אין בכך פלא. גם 'הבאנו שלום עליכם', שהיה אחד השירים העבריים הנפוצים ביותר בארץ בשנות השלושים והארבעים, כמעט שאינו נזכר בשירוני הארץ מאותם ימים.

בעקבות הופעותיהם הרבות של צפירה ונרדי ברחבי הארץ, עבר השיר מפה לאוזן. דרך הפצה זו היא סגולה מובהקת לשינוי וסילוף המילים והלחן. יש לכך עשרות דוגמאות בזמר העברי. ואכן זה מה שאירע גם ללחן 'מחול השומרים', ששונה והשתבש תוך כדי 'גיור כהלכה', וגם למילים.

ראשית דבר, המונח 'שבאב', שאף פעם לא היה מלבב, הורחק והודחק, ועמו הפתיחה 'ענה נא אִתנו, השבאב', שאף היא נעלמה; המשפט 'קומו ונצא במחולות' הפך ל'הבה נצא במחול'; הפזמון החוזר 'יא ליל, יא ליל' הועבר בשלמותו מהשיר הערבי אל 'מחול השומרים' וממנו אל 'הבה נצא במחול'; והלחן עבר שינוי ו'עיגול' תוך פזילה לסגנון חסידי, ממש כמו המסלול שעבר הלחן הערבי של 'יא חללי יא מאלי' בדרכו ל'יה חי לילי, הה עמלי'...

משהומר 'מחול השומרים' ל'הבה נצא במחול', השתגר הנוסח החדש של השיר והפך לעובדה קיימת. ההקלטה של 'מחול השומרים' על ידי צפירה ונרדי כבר לא יכולה הייתה להחזיר המרה ליושנה. התפשטותו של השיר החדש הואצה כשהחל להשתלב בריקודי ההורה של התקופה, עוד לפני שנוצר עבורו ריקוד מיוחד. כידוע, שירי מחולות עברו במהירות מיישוב ליישוב ואומצו על ידי רבים תוך כדי ריקוד.

הזמר העברי נשכר מכך היות ונוצרו שני שירים נפרדים: 'מחול השומרים', שחיבר אסף הלוי (אם כי בשם אחר, 'השבאב'), ושאותו שידכה ברכה צפירה ללחן ערבי; ו'הבה נצא במחול', שיר ריקוד ישראלי עממי, שאינו נושא שם מחבר אף לא מלחין, אך הוא כולו מתוצרת הארץ.

הנוהג לאמץ לחן ערבי מקומי, בדואי או פלאחי, ולהתאים לו מילים עבריות, החל להסתמן עוד בימי העלייה הראשונה, מאז הושר 'יא חללי, יא מאלי' בפי פועלי הכפר זמארין שעבדו בשדות זיכרון יעקב. אחר כך, בימי העלייה השנייה, הולבשו לחנים ערביים 'בלאדיים' על שירים כמו 'ילדה נעימה חכמת לב', 'יד ענוגה' ו'יפים הלילות בכנען'. מאז השתלבו בהדרגה בזמר העברי צלילי ערב רבים כמו 'אדוק אל מיאס', שהותאם ל'בין נהר פרת'; 'יא זריף אל טול', שהותאם ל'עלי גבעה'; או 'ראייח פן יא מסליני', שהותאם ל'יש לי גן'. מספרים, שביאליק שקל לשנות את נוסח שיר העבודה שלו ל'מי יצילנו מערב'... 

כל מי שמתעניין בסוגיית 'עבר וערב בזמרת הארץ', אי אפשר שיתעלם מגלגוליו של שיר השבאב, שהוא אחת התרומות הראשונות של הטמעת מנגינות ערב בשירת הארץ.

יום שלישי, 24 בספטמבר 2013

על דעת המקום: היכן היא מערת אנטונינוס?

התעלה הפתוחה של 'המוביל הארצי' בבקעת בית נטופה

מאת יהודה זיו                                                                                                 
 לזכר הגב' אַדֶל מַמָן, בעלת זיכרון מופלג, אשר סייעה בידי בכל הקשור בטבריה ובגליל. אדל הלכה לעולמה לפני כחודש והיא בת מאה בלבד...

מאז ימי ילדותי הרחוקים בטבריה שינתה העיר העתיקה שלה את פניה. כך למשל, דרומו של רציף הטיילת שעל חוף הכינרת. שם, בין מסגד הים (גָ'אמִע אֶל-בַּחַר), שנבנה בראשית המאה ה-18 לשימושם של דייגי העיר (ולימים שכן בו המוזיאון לעתיקות טבריה), לבין 'אכסניית האגם' לשעבר (מקום שבו משתרע היום מלון 'רֶדִיסוֹן מוֹרִיָּה פְּלָאזָ'ה'), נהגו בשעתם זקני טבריה להצביע על פתח מערה (נ"צ 20122433).

לדבריהם, זוהי 'מערת אנטונינוס' שעליה מספרת האגדה בתלמוד הבבלי (עבודה זרה, י ע"ב):
ה"ל [הוה ליה] ההיא נקרתא דהוה עיילא מביתיה לבית רבי כל יומא' (היתה לו [לאַנְטֹונִינוּס] מערה אחת, שהיה נכנס בה [בחשאי] בכל יום [והולך] מביתו לבית רבי [יהודה הנשיא]. 

'מסגד הים' ברציף שלחוף הכנרת. בצד שמאל של המבנה הצביעו זקני טבריה על פתחה של 'מערת אנטונינוס'.


במקורות חז"ל יש סיפורים רבים על מערכת הקשרים האמיצה שהייתה בין רבי יהודה הנשיא לבין אותו 'אנטונינוס'חוקרי תקופת המשנה חלוקים בדעותיהם בדבר זיהויו של אנטונינוס, ויש המשערים שהכוונה היא לקיסר מַרְקוּס אַוּרֶלְיוּס אנטונינוס, שכונה 'קָרַקָלָה' ושימש קיסר במשך שש שנים (217-211). השנים אכן מקבילות לשנות נשיאותו של רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל, אך ספק אם חייו הסוערים של קרקלה ושרשרת מעשי הרצח המלווים אותם (עם קרבנותיו נמנו אחיו ואשתו), עד שנרצח אף הוא, הותירו מקום למסופר באותה אגדה, מה גם שלא ידוע על קשר שלו לטבריה. 

הקיסר קרקלה  האם זהו 'אנטונינוס'? (מקור: ויקיפדיה)

מכל מקום, מסורת 'זקני טבריה' קבעה בפסקנות, כי אותה מערה לחוף הכנרת, בצד בית הכנסת 'עץ חיים' של 'חָכָם רַבֵּנוּ' חיים אַבּוּלְעָאפִיָה, אינה אלא פתחה של מנהרת סתר, שאותה ציווה אנטונינוס האגדי לחצוב. למערה המופלאה היה תפקיד אחד ויחיד: לאפשר לאנטונינוס לעשות בה את דרכו מטבריה ועד לבית רבי יהודה הנשיא בציפורי, כדי ללמוד תורה מפיו ולהתייעץ עמו בעניינים העומדים ברומו של עולם.

המסלול המְדוּמְיָן של 'מנהרת אנטונינוס'

מסורות על מערות מסתוריות בגליל התחתון יש כבר מימי הביניים. כך למשל סיפר יעקב בן נתנאל הכהן, נוסע שעבר בארץ במחציתה השנייה של המאה ה-12, כי למרגלות ציפורי יש 'מערה גדולה, ובתוך המערה מערה קטנה' (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, מסדה, 1976, עמ' 59). נוסע אלמוני, שמזוהה כתלמיד הרמב"ן, סיפר בראשית המאה ה-14 על מערה דומה באזור ציפורי (שם, עמ' 93):
מציפורי הלכנו לרומי [ח'רבת רוּמָה, מצפון לציפורי], שם מערה [כנראה מערת מסתור מימי המרד ברומאים] ... הַקַּבָּלָה, כי משם יֵצֵא משיח. ואני הוכחתי מכמה ראיות, כי שם הייתה 'רומי הגדולה', ושם היה מלך רומי אנטונינוס רגיל אצל רבינו הקדוש [רבי יהודה הנשיא] בציפורי, אשר היא קרובה משם, והיתה מַגָּעַת עד צוֹר המעטירה.
גם אֶל-עֻתְ'מָאנִי, מושל צפת במאה ה-14, הניח אחריו עדות על מערה מופלאה לא הרחק משם (על פי חיים בְּלַנְק, 'תיאור ערבי של מחוז צפת במאה ה-14', טבע וארץ, 1960, עמ' 366): 
באזור אֶ-נָּאצְרָה [نَاصْرَةנָצְרַת] נמצא כפר פַרְעוּן, והוא כפר רומאי עתיק שאין בּוֹנֹו ידוע, ובו מערת אימים המלאה נפלאות. האמיר השנון והמשכיל נָאצִר אֶ-דִּין בן אֶל-עַגְ'לוּני סיפר, שהיה במערה, אך אינו יודע עד היכן היא מגיעה באורכה, ברוחבה ובגובהה. מצד שמאל קברות רומאים – הַיְנוּ כוכים, שמספרם כמשוער למעלה מאלף. פעם נכנסו שמה כשלושים איש ובידיהם לפידים. הם עברו מהלך מיל אחד, אך כשכבו הלפידים נבהלו וחזרו. לדבריהם, מצאו במערה עטלפים לאין ספור, שגודלם כתרנגולת ולמעלה מזה. אומרים, כי מערה זו מגיעה עד מתחת לעיר נצרת, כלומר, מרחק אחד של הדואר.
האם זו אותה 'מערת אנטונינוס'? כנראה שלא, ואפשר שמדובר כאן במנהרת המים הגמלונית של ציפורי ובאַמַּת המים שהוליכה אליה מֵעֵינוֹת אֲמִיתַי שבצלע הר יונה.

והנה, לצורך 'מוביל המים הארצי', המוליך את מי הכינרת אל הנגב, נחפרה בשנת 1956, מתחת לכפר עֵילַבּוּן, מנהרה לעבר בקעת בית נטופה והיא זכתה לשם 'מנהרת עילבון'. תוך כדי פריצת 'דרך התפעול', היורדת מן הכפר אל המשכה של תעלת 'המוביל' שבאותה בקעה, נחשף בצד הדרך פתח (נ"צ 18702487), המוליך מזרחה אל קטע ממנהרה מסתורית. הטבריינים שבחבורת הבונים והחוצבים ראו בה אז, כדבר מובן מאליו, את אותה 'מערת אנטונינוס', שפתחה השני מצוי בעירם... גם אנשי אגף העתיקות בדקו אותה אז, אך לא עלה בידם להגיע לכלל מסקנה ברורה בדבר מהותה ותפקידה, וכך נסתם לימים פתחה והיא נשתכחה מן הלב.

פתח המערה שנחשפה בצד הדרך היורדת מן הכפר עילבון לעבר 'תעלת המוביל'. כורעת אסתר ארדיטי, שהתפרסמה בעיטור המופת שקיבלה ובכינויה 'המלאך בלבן של הצנחנים', ולא פחות חשוב... הייתה חניכתי בקורס מורי דרך.


בלב בקעת בית נטופה, לא הרחק מפתחה של 'מערת אנטונינוס' שנחשפה במקרה, החל סיפורו של שליט נודע אחר, טָ'אהֶר אֶל-עומַר אֶ-זַּיְדָאנִי (ظاهِر العُمَر الزَيْدَانِيّ), ואף הוא קשור בתולדות טבריה. בצד תעלת 'המוביל', לרגלי היישוב אבטליון, שוכנת חורבת מִסְלָח (ח'רבת מַסְלַחִ'ית), שבשלהי המאה ה-17 הייתה מקום מושבה של משפחת זַיְדָאן הבדווית. אבי המשפחה, עֹמַר אֶ-זַּיְדָאנִי, חכר בשנת 1701 מן השלטון העות'מני את גביית המס בטבריה וסביבותיה, אך נפטר בשנה שלאחריה. ט'אהר, בנו השלישי  המוכר יותר בשם דאהר אל עומר  נטל בשנת 1710 את הבכורה מידי אחיו, סַעַד. הוא עבר להתגורר בטבריה, ולימים העתיק את מושבו אל עכו, משם מָשָׁל בכל צפון ארץ ישראל.


חורבת מִסְלָח (צילום: יובל נאדל)

טבריה נבנתה מהריסותיה בראשית שנות השישים של המאה ה-16, בידי דון יוסף נשיא ודודתו, דונה גראציה מֶנְדֶס, אך שבה ונהרסה ב-1670, בעקבות מלחמות שליטים מקומיים בינם לבין עצמם. ט'אהר אל-עומר חידש את חומת טבריה, שיפץ את מסגד הים ובנה בעיר מבנים שונים כמו בית ה'סראייה' (בערבית: שררה, שלטון) או מסגד א-זיידאניהמכונה בשם משפחתו.

מסורת יהודי טבריה מספרת, כי בחלומו  אותו שב וחלם שלושה לילות רצופים!  נצטווה ט'אהר לחדש את הקהילה היהודית בעירו שנתרוקנה זה מכבר. בחלום השלישי אף נאמר לו להביא לשם כך אל העיר את הרב חיים אַבּוּלְעָפִיָּה – יליד חברון ושד"ר ידוע, ששימש אז רבה של קהילת איזמיר – באמצעות הבטחה לסייע ליהודי טבריה בבניית בתים ובהקמת בתי כנסת. ואכן, כשבא הרב אבולעפיה לטבריה, בשנת 1740, נבנה על חוף הכנרת בית כנסת שכונה 'עץ החיים' (כשם ספרו של אבולעפיה, המרמז גם על שם מחברו וגם על הפסוק 'עץ חיים היא למחזיקים בה'; משלי, ג 18). בית הכנסת הוקם בצד פתחה של 'מערת אנטונינוס'.


מצבת קברו של ר' חיים אבולעפיה בטבריה 
(צילום: זאב רדובן, בתוך: H. Dudman and E. Ballhorn, Tiberias, Carta, Jerusalem 1988, p. 160)


 בעקבות חידוש יישובה היהודי של טבריה  תחילה מיוצאי המגרב (תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו)  באה לעיר בשנת 1781 גם קבוצה גדולה של חסידי הבעש"ט, בראשות ר' מנחם מנדל מִוויטֶבְּסְק (שעלה לארץ בשנת 1777 והתיישב קודם לכן בצפת), שהקים אף הוא בית כנסת לחסידים בצד בית הכנסת 'עץ החיים'. בסמוך למקום זה, שעל ידו הצביעו על פתח מערת אנטונינוס, ניצבת היום האנדרטה לחללי מלחמות ישראל.

בתי הכנסת שעל חוף הכנרת (צילום: זאב רדובן, שם, עמ' 158). מימין למעלה: 'עץ חיים' של ר' חיים אבולאפיה; למטה משמאל: בית הכנסת של ר' מנחם מנדל מוויטבסק; למעלה משמאל: האנדרטה לחללי מלחמות ישראל.
פתח מערת אנטונינוס נראה בשעתו לרגלי הקיר המזרחי של המבנה שבין שני בתי הכנסת.

בשנת 1798 יצא ר' נחמן מברסלב למסע מסתורי אל ארץ ישראל, שהפתיע את בני משפחתו ואת חסידיו. המסע היה רצוף קשיים ותקלות בלתי צפויות. במהלך ביקורו בארץ לא הגיע ר' נחמן לירושלים (בשל החובות העצומים שהותירו אחריהם בני חבורת ר' יהודה החסיד נמנעו אשכנזים מלהיכנס לעיר, פן יידרשו על ידי המוסלמים לשלם את החוב), ועל כן נעתר לבקשת חסידי טבריה, בראשות ר' אברהם מקאליסק, עמיתו של הרבי מוויטבסק שכבר נפטר, ובא אל עירם. זמן מה לאחר מכן פרצה מגיפה בטבריה ור' נחמן מיהר להימלט מן העיר. כך סיפר תלמידו ר' נתן מנמירוב:
ובריחתו מטבריא בעת הדֶבֶר רחמנא לצלן היה בסכנה גדולה מאד, כי השער של החומה היה סגור והיה מוכרח לברוח דרך המערה. עד שבא אל החומה אצל שפת כנרת, ורצה לעלות על החומה ולירד משם כדי לצאת על ידי זה מן העיר. ויהי כאשר עלה על החומה, ועבר ובא על צד השני כלפי חוץ, הסתכל והנה הים תחתיו. והוא היה תלוי ועומד על ידיו ועל רגליו על החומה למעלה, ותחתיו היה הים. ונשא לבו לה' יתברך והצילו ברחמיו. ויצא משם בשלום עד שבא לעיר הקדושה צפת (שבחי הר"ן, סימן יט).
האומנם גם כאן מדובר באותה 'מערת אנטונינוס', אשר פתחה היה סמוך אל בית הכנסת של ר' מנחם מנדל מוויטבסק? 

נשוב לבקעת בית נטופה ואל פתח המנהרה המסתורית, אשר הוליד את סיפורנו זה.

מקובל להניח כי בקעה זו זכתה בשמה כיוון שהיא משמשת בית קיבול לנטפי הגשם, המציפים את מזרחה מדי שנה ברוכת גשמים. נראה, כי שמה הערבי של ח'רבת נָאטִף (נ"צ 18632475), המתנשאת יותר מעשרים מטר מעל פני מזרחה של הבקעה המישורית, מלמד על מקומו של יישוב מימי המשנה, שנתן את שמו לבקעה כולה.


מראה מח'רבת נאטף (חורבת בית-נטופה): מזרח הבקעה מוצף בחורף גשום במיוחד (צילום: יהודה זיו)

ואכן, בקעת בית נטופה נזכרת גם במשנה, ובה נאמר: 'אוכלין בָּרְגִילָה עד שֶׁיִּכְלוּ סִנָּרִיּוֹת מבקעת בית נטופה' (שביעית, פרק ט, ה). 'רְגִילָה' זו הריהי רְגֵלַת הגינה (Portulaca), שאף בערבית שמה رِجْلة (רִגְ'לֶה) וכינוי נוסף שלה במשנה הוא 'חֲלוֹגְלוֹגִית', כדרך שהביא שם פירוש 'תוספות יום טוב' מפי הרמב"ם:
רגילה הוא עשב חֲלוֹגְלוֹגִית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים. ואם פסקה ממקום אחד, נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ... וכשהם רואין שֶׁיָבֵשׁ בבקעת בית נטופה, יודעים שכבר יבשה [הארץ] בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום, מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה, שהיא ארץ רבת הליחות. ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ – והיא הַסִּגָּרִיּוֹת.
אין הכוונה כמובן לסיגריה או לטבק וברור שנפלה כאן טעות מעתיק והכוונה אל ה'סִנָּרְיָה', אשר שמה נתגלגל גם אל הלשון הערבית (سِنارْية), והיא הַחוֹחַ, שגבעוליו העסיסיים שימשו אף הם מאכל משיב נפש.

לא לחינם נושאת בקעת בית נטופה שם מקום אשר שכן בשעתו דווקא בצפון-מזרחה, והוא מוצף מדי שנה ברוכת גשמים. לפיכך אף הביא אל-עות'מאני, מושל צפת, את תיאור מזרחה של הבקעה:
לא הרחק משם נמצא מקום, הידוע בשם אֶל-בַּטוֹף [ألبَطَوف, שנראה כי אינו אלא שיבוש הצירוף העברי הקדום בית נטופה] – ובו שטח, הנקרא מַרְג' אֶל-עֱ'רְק [مَرْج الغَرْق; מישור הטביעה]. פה נקווים המים ללא מוצא, שהרי מישור זה מוקף הרים. בימות הגשמים ייהפך המקום לאגם, אחר כך סופגת האדמה אט-אט את המים, וכל אימת שמתייבשת חלקה – זורעים אותה, כפי שעושים המצרים (בלנק, שם, עמ' 367). 
ייתכן אפוא שהמנהרה, שנחשפה בשנות החמישים, היא שריד לניסיון קדום לנקז את עודפי המים הללו  שמונעים בשנים גשומות את עיבוד אדמות מזרח הבקעה  אל מתחת לאוכף עילבון, החוצץ בין הבקעה לבין אגן נחל ארבל במזרח. גם כך נותנת הבקעה, הנודעת בפוריותה, יבולי שפע אפילו בקיץ ובזמנו התפרסמה באבטיחים ה'בַּטּוֹפִים' שגדלו בה. כינוי זה ניתן להם בעקבות שמה הערבי של הבקעה, סַהְל אֶל-בַּטּוֹף. 'סַהְל' פירושו בקעה מישורית (ומכאן הברכה המקובלת: 'אַהְלָאן וּסַהְלָאן', כלומר, 'התברך בשפע בתי אב עם שפע מישורי חקלאות ומרעה'); ואילו 'אֶל-בַּטּוֹף' הוא כנראה שיבושו של הצירוף העברי הקדום 'בית-נטופה'.


נחכה עד שיבוא אליהו ויחשוף את צפונותיה של אותן מערות עלומות, שלוּ נחשפו היו מן הסתם יכולות לשמש את קו הרכבת העתידי בין טבריה לציפורי.

בקעת בית נטופה ובמרכזה תעלת 'המוביל הארצי' (מקור: ויקיפדיה)

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

כאן גר מרדכי זעירא

מנהג יפה נוהגת עיריית תל אביב מזה שנים רבות, לכבד את זכרם של יוצרים ואמנים שגרו בה בהטבעת לוח זיכרון צנוע על קיר הבית שבו גרו ובו יצרו. מקומו של המלחין והפזמונאי מרדכי זעירא  מאבות הזמר הארץ-ישראלי  לא נפקד כמובן ממורשת הזיכרון של תל-אביב והעירייה החליטה, כבר לפני כמה שנים, לקבוע שלט הנצחה בחזית הבית שבו גר עם רעייתו שרה, ברחוב הירדן 15.

זהו סיפור של כוונות טובות, שהתפתח כקומדיה של טעויות.

לוח הזיכרון המקורי בחזית רחוב הירדן 15 (צילום: אבישי טייכר)

יורם ורותי ניב, ששרים בחבורת הזמר 'שהם' וגרים ברחוב הירדן 17, סברו כי נפלה כאן טעות. לדעתם משפחת זעירא גרה בכלל במספר 17 ולא במספר 15.

כהוכחה נחרצת לטענתם הם שלפו מכתב בכתב ידו של זעירא, שנשלח ביוני 1943 למשה שרת (אז שרתוק), שעמד אז בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. מחלקה זו הייתה מעין משרד החוץ של היישוב היהודי בארץ, וזעירא ביקש משרת שיפעיל את השפעתו כדי להציל את קיומה של 'הלהקה הצבאית'  להקת הזמר של מתנדבי הצבא הבריטי. להקה זו נוסדה בשנת 1942, בהדרכתו ובניהולו של צבי פרידלנד, ובין עשרת חבריה היו אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז), שמשון חלפי, בתיה לנצט, נתן קוגן, וכמובן זעירא שהלחין את שיריה. הלהקה התקיימה 11 חודשים בלבד, יבולה האמנותי היה דל מאוד וניהולה כושל (על כך גם רומז זעירא במכתבו). רוב הזמן שהו חבריה במחנה הצבאי הבריטי סרפנד (צריפין), ולבסוף היא התפרקה, ובמקומה נוסדה בקיץ 1944 להקת זמר ובידור חשובה הרבה יותר  להקת 'מְעֵין זה' (שעליה כתבנו לא מכבר בעונ"ש) של מתנדבי הבריגדה היהודית  שגם בה היה זעירא חבר ועבורה הלחין כמה משיריו הידועים ביותר.

מכל מקום, במכתב כתוב בפירוש שכתובתו היא רחוב הירדן 17...


וזה לשון המכתב, המעניין כשלעצמו:
לכבוד משה שרטוק. 
ח.נ! [חבר נכבד] 
הנני מעונין מאד לשוחח אתך בענין הלהקה הצבאית. בתור חבר בה, המנהל את החלק המוסיקַלי, הנני לוקח לעצמי רשות לבקש ממך את זאת. הענינים שלנו יגעים מאד. יש הרבה פרטים אשר, בטוחני, אינם ידועים לך. באם לא ננסה להציל, יתכן כי קרוב היום, שלא יהיה מה להציל. 
הנני מעונין מאד בקיום הנכס הלאומי הזה והנני [יודע] טוב מאוד את כל המגרעות אשר נעשו עד עכשיו ונעשים גם כעת. 
בבטחה גמורה שתתן לי את האפשרות להפגש אתך, הנני מבקש להודיע על יום ועל מקום בו אוכל לעשות זאת. נא להודיעני זמן מספיק למפרע, כי בתור חייל אינני חפשי תנועה ביותר. 
את תשובתך שלח, בבקשה, על פי הכתובת הציבילית [האזרחית] שלי – היא כתובת אשתי: ת"א. רח' הירדן 17א. שרה זְעִירָא. נא לכתוב בקצרה שהנך רוצה לראותי, מבלי להזכיר את מכתבי, כי יתכן שמכתבך יעזור לי להתפנות ולא הייתי רוצה שיוָדַע כי כתבתי לך. בכ'[בוד] ובב"ח [ובברכת חברים] מ. זעירא. 18.6.43
החייל מרדכי זעירא ובנו יובל, תל אביב, פסח 1945 (באדיבות יובל זעירא)

בני הזוג ניב נדנדו לפקידי העירייה שיעבירו את לוח הזיכרון למקום הנכון, והנה, זה לא מכבר הגיעו הפועלים, מברגיהם ומקדחותיהם בידיהם, אבל אבוי, הלוח נשבר במהלך פירוקו (זו הייתה הטבעה על טיח), ולכן צריך היה להכין שלט חדש...

לפני שבועיים הותקן השלט החדש בחזית בית מס' 17.







השמחה הייתה שלמה, אך יובל זעירא, בנו של המלחין, שבעצמו גר בבית זה, שפך עליה מים צוננים.

'חבל שלא שאלו אותי', כתב יובל ממקום מגוריו בניו-ג'רזי, 'אבל אנו גרנו כעשרים שנה (1959-1939) ברחוב הירדן 15. הדירה בת שלושת החדרים הייתה בקומה השנייה ופנתה לכיוון החצר. במכתב לשרת אבא כתב בטעות את המספר 17'.

יובל אף שלח כמה מסמכים המעידים על הכתובת הנכונה.



ועכשיו צריך לקוות שהעירייה תסכים להחזיר עטרה ליושנה, לתקן את התיקון ולהזיז שוב את השלט למקומו הנכון...

בעלי התוספות 

26 באוגוסט 2021

בארכיון המדינה נמצאת בקשה שהגיש מרדכי זעירא ב-26 בנובמבר 1940 לקבלת רישיון מורה למוזיקה בבית המדרש לגננות בתל אביב. ככתובתו הקבועה ציין זעירא את רחוב הירדן 17.



יום שישי, 20 בספטמבר 2013

ברוך הבא: קישוטים לסוכה



כתב וצילם ברוך גיאן


כמדי שנה בערב סוכות יצאתי לשוטט ברחובותיה של שכונת הבוכרים ובסמטאות מאה שערים. אדמות שתי השכונות הללו, שנוסדו במחצית השנייה של המאה ה-19, נרכשו בשעתו מערביי ליפתא שגרו במבואותיה המערביים של ירושלים. המורה דוד יודילוביץ, איש ביל"ו, שדיווח בעיתון 'הצבי' על סחר האתרוגים לקראת חג הסוכות של שנת תרמ"ח, ידע לספר כי מליפתא נמכרו כאלפיים אתרוגים. פרנסות של ערבים...
בשוק הבוכרים שבלב שכונת הבוכרים, וברחבת בניין זופניק  מקום מושב בד"ץ העדה החרדית  שברחוב שטראוס, בשולי שכונת מאה שערים, פועלים כבר עשרות שנים שווקים למכירת ארבעת המינים (השוק ברחבת בניין זופניק הוא חדש יחסית, ובעבר הוא הוקם ברחוב הראשי של שכונת מאה שערים), והם גדלים ומתרחבים משנה לשנה. 



מאות דוכנים, לא פחות, פעלו בשבוע שלפני החג בשני המקומות הללו וברחובות שביניהם. הנה כך נראה השוק ברחבת זופניק.



בשכונת הבוכרים ראיתי דוכני ענק של אתרוגים שנקטפו במושב מסלול, ובתוכם בלט, בגודלו ובצורתו הענקית, האתרוג המכונה 'תימני'.





במקומות רבים מגדלים היום את ארבעת המינים והביקוש רק גדל. שני בחורים חביבים, שהגיעו ממושב נוב שבגולן ומכרו הדסים, סיפרו לי כי אל ההדס הם מתייחסים כגידול חקלאי לכל דבר ואצלם במושב יש כמה דונמים של שדות הדסים.



בדוכני הלולבים עמדו גברים כמו במטווח צבאי. הם מדדו את הלולבים ואחזו אותם כאילו היו רובים. היו שם גם לולבים גדולים ממידת אדם ממוצע.




ברחובות השכונה נשאו אנשים מוטות ארוכים בדרכם לסוכה, שעדיין לא מאוחר לסיים את הקמתה.









ערמות של ענפי דקל רוכזו ברחוב יחזקאל וברחוב מאה שערים, וילדים, ואף זאטוטים ממש, נשאו ענפי דקל לסכך בהם את הסוכה.





ברחוב מאה שערים נפתחו חנויות רבות למכירת ארבעת המינים. בשאר ימות השנה הן משמשות לדברים אחרים, אבל עכשיו 'העונה החמה'.

והמחירים? מחירי האתרוגים נעו בין עשרים לשלושים ש"ח, אך היו גם אתרוגים מהודרים במיוחד שנמכרו ב-150 ש"ח. יראי שמים מופלגים בדקו בעיון רב כל פגם אפשרי בקליפת האתרוג.





ותמיד יהיה ביניהם גם מדען חובב, שישלוף זכוכית מגדלת ויבדוק את האתרוג לפני ולפנים. כאן לא קונים חתול בשק!



האתרוגים התימניים נמכרו ביוקר, אך אפשר היה להשיג, במחירים סבירים, אתרוגים מרוקאיים, אתרוגי כפר חב"ד וגם אתרוגי חזו"א [חזון איש], שמוצאם על פי אחת הגירסאות משכם, ויש אומרים  מאום אל-פאחם...







גם הלולבים נעו בטווח מחירים דומה, ורק ההדסים והערבות נמכרו בזיל הזול. ברוב המקומות ניתן היה לקנותם בשקלים בודדים.

היו גם דוכנים וחנויות לממכר קישוטים לסוכה, ובעיקר תמונות של 'גדולי הדור'. הרב אלישיב עדיין בראש הרשימה... 



צמד נערים שינע דוכן בוהק בלבן שלא היה מבייש אולם חתונות. בתוך בקבוקים קטנים הם הניחו פירות יבשים וזרעים שונים. הבקבוקונים חוברו בחוט והרי לכם קישוט מקורי לסוכה.


בכניסה לבתי אונגרין מכרו ילדים את ה'קוישיקלעך' המסורתיים, שעשויים מעלי דקל יבשים ומאגדים את שלושת המינים לאגודה אחת. המחיר ליחידה הוא 10 ש"ח. 





אחד הילדים, שהופקד כנראה גם כשמרטף של אחותו הצעירה, הסתובב עם ארגז שאותו תלה על צווארו בחבל והציע מתוכו את מרכולתו.



את תשומת לבי לכד דוכן שהציע שופרות במחיר הקרן... האם המוכר היה מודע למשחק המילים?


מועדים לשמחה!