יום חמישי, 30 ביוני 2011

'חדר' מהגיהינום, או איך מרביצים תורה פשוטו כמשמעו


הסרטון הזה, ששלח לי עלי כהן מקופנהגן, פשוט השאיר אותי המום, מזועזע ופעור-פה. מדובר ככל הנראה במצרים  לא הצלחתי למצוא פרטים נוספים. שימו לב ש'משום מה' הבנות חוטפות יותר מהבנים...

הוספה

הסרט ממצרים הורד מהמרשתת ונותרה לי רק תמונת מסך. הנה במקומו סרט אחר, גרוע באותה מידה, מסוריה:




והנה סרטון קצרצר מהעיירה החסידית ניו-סקוויר שבמדינת ניו-יורק. זה צולם בשנת 2008 ושמו של המורה המכה, שעדיין ממשיך ללמד, שמור במערכת:



מזה שנים אני מלמד קורס באוניברסיטה שכותרתו: 'קטן, צר וחמים'? – 'החדר' וחינוך ילדים במזרח אירופה, וסיפורים על מלמדים, המכים את תלמידיהם בלי רחם, מוכרים לי היטב. לפני שנתיים ראה אור הספר החדר מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות' (אוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם תש"ע), שאותו ערכתי עם עמנואל אטקס, ובספר הובאו עדויות רבות על מלמדים אכזרים ואף סדיסטים - כמובן לצד מלמדים מעולים שזכרם הטוב נישא בפי תלמידיהם לאורך שנים.


איך שהוא, המנהג הברברי הזה להרביץ לילדים חסרי ישע, נתפס כמשהו ששייך לעבר הרחוק... והנה הסרטון הזה בן ימינו מטלטל אותך כסוג של 'מכת מצרים'. איפה 'יצחק קדמן' המצרי שיטפל במורה המטורף הזה?


*
מכל שפע העדויות על מלמדים אכזרים, בחרתי להביא מזיכרונותיו של שמריהו לוין, שתיאורו את המלמד האכזרי בעיירתו סביסלוביץ (Svisloch) שברוסיה הלבנה מדבר בעד עצמו. שמו וכינויו של מלמד זה היו מאָטיע בעבעלע, כלומר מוטי 'שעועית', וכינויו זה ניתן לו 'על שום קומתו הזעירה ועל שום הליכתו המשונה' (עמ' 438). המתרגם צבי ויסלבסקי תרגם את שמו ל'מוטיה קִטְנִיוֹת'.


דוד אסף ועמנואל אטקס (עורכים), החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, תש"ע, עמ' 445-443


Файл:Levin Shmaria Khaimovich.jpg
שמריהו לוין (1935-1867)

בעלי התוספות

כתב לי המזרחן פרופ' עמי אילון:


הסרטון ששלחת אכן מטלטל, אבל לא כל כך מפתיע. אני מתקשה לזהות את הלהג – בהחלט סביר שזה ממצרים אבל יכול להיות גם מארצות אחרות בסביבה. שימוש במכות תמיד היה חלק בלתי נפרד מעולם החינוך בחברות ערביות, לא בהכרח כענישה אלא כאמצעי חינוך לערכים הנכונים, כגון מתן כבוד לסמכות שמעליך. יש על כך תיאורים רבים בזיכרונות המספרים על חוויות מבית הספר בכל הארצות שמסביבנו, לרבות ארצנו שלנו שבה ענישה גופנית בבתי הספר הערביים הייתה קיימת עד לאחרונה. להערכתי היא טרם עברה מן העולם גם בארץ, ובודאי קיימת במקומות אחרים. אגב, בתחילת שנות הארבעים הוציאה מחלקת החינוך המנדטורית בארץ תקנון ענישה מסודר, המפרט כמה מלקות חוטפים על איזה סוגים של עבירות, מאיזה עץ צריך להיות המקל, מי רשאי לבצע את העונש, פיקוח של רופא על ענישה כזאת וכו' – מסמך חביב שאני אוהב לקרוא עם תלמידיי המשקף את החוש הבריטי לסדר ולשמירה על כללים.

מה שרואים בסרטון ששלחת הוא בהחלט ענישה מתונה והומאנית יחסית. מכות עם סרגל על כף היד תמיד היו דבר שבשגרה (המוכר גם מתרבויות יותר קרובות אלינו). שכיח לא פחות ואכזרי יותר היו מכות על כפות הרגליים, עונש הידוע בשם "פלקה" (מכאן הפועל "להפליק") שגם הוא היה נפוץ בארץ ומחוצה לה. זוהי הברקה מונגולית שהעות'מאנים הורישו לאזור שלנו. גוגל-אימאג' מציגה קשת ססגונית של וריאציות תחת Falaka, להנאתך.



 דוד סגל שלח לי צילום ממאמרו של רפאל פטאי, 'החנוך העברי בעדת האנוסים במשהד', שהתפרסם בכתב העת 'עֵדוֹת
 רבעון לפולקלור ואתנולוגיה', א, ירושלים תש"ו, עמ' 225-224 





יום רביעי, 29 ביוני 2011

'מורה בעצמוֹת': ס. יזהר על בן-ציון דינור

ברשימה קודמת על בן-ציון דינור הזכרתי את מאמרו של יזהר סמילנסקי (ס. יזהר) על דינור המורה, שטבע בו את חותמו לכל החיים. פרופ' יוסף קפלן העביר לי צילום של המאמר, שהתפרסם בעיתון 'דבר' בשנת 1984 (התאריך המדויק חסר), וזו הזדמנות לעמוד שוב על גדולתו של דינור, להציל את דברי יזהר מתהום הנשייה ולשאול בקול רם: למה לנו לא היו מורים כאלה, ואיפה הם היום?

יזהר פגש את דינור בשנת 1933, בסמינר למורים ('בית המדרש למורים העברי') בשכונת בית הכרם בירושלים (היום המכללה לחינוך על שם דוד ילין). דינור עצמו כתב על שנותיו אלה בספרו 'עִם עַם עולה' (הספר אמור היה להיות החלק השלישי של האוטוביוגרפיה שלו, אך לא הושלם ופרקים מתוכו, ששרדו בארכיונו, נדפסו לאחרונה בספר שערכה אריאל ריין, בן ציון דינור - כתבים חדשים גם ישנים, מרכז דינור ומרכז שזר, ירושלים תשס"ט. ושם בעמ' 158-149 הובאו זיכרונותיו מבית המדרש למורים), וההשוואה מעניינת מאוד.

קובץ:David Yellin College.jpg
בית המדרש למורים העברי (ויקיפדיה)

מורה בעצמוֹת
יזהר סמילנסקי

ב'דבר' (20.10) פנה מיכאל בהט, בין שאר דברים שיש לו אלי בעד ונגד, בשאלה צנועה אחת, אם לא היו לי מורים ש'נכנסו לי לעצמות', לא במובן האלים אלא להיפך, במובן המַפנים, מורה ש'שינה את המבט', שפקח את האדם, שהפגישה איתו הניפה ועוררה תנועה מרחיבת עולם.

כן. היה לי. שמו היה בן ציון דינבורג. לימים דינור, לימים שר החינוך והתרבות, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, מחברם של הרבה ספרים ידועים, ואז, אדון דינבורג, והשנה 1933.

הוא לקח אותי, דרדק דל ממושבה שקטה אחת, שעולמו היה צר אם לא כשל נמלה הרי כשל יושב על אי של נמלים עמלניות, לקח ונפנף, לקח ופתח את ראשו, לקח והרחיב את גבולות שכלו, לקח וריגש את ליבו, והיכה אותו וטילטל אותו, וצעק על בורותו, וניער אותו מנבערותו, מגסות מגעו, מסירבולו הקרתני, מקהות הבחנותיו, ולא הניח אלא האיץ לרוץ אחריו, לאסוף מה שהוא משליך אליו בדרך, קצת מכל ידיעותיו שלא היה להן קצה או סוף, כולן ערניות כאלה ומתגרות ומגרות, התנפל עליו, על הבחור מן המושבה, והראה שיש עולם גדול, ושאסור שלא לראות ולא להירדם על המעט שהיה לך במקרה, קום בחור וצא, בוא ותראה מה שכמעט הפסדת.

ופתאום יש לך עולם  נפתח של רעיונות, חוויות, גילויים, מאבקים, ואופקים נפתחים. אלוהים, איך לא ידעתי שיש כזה [עולם] יפה. השיעורים שלו היו אי הסדר הגמור, היו הבלבול הסוער. הוא לימד היסטוריה וספרות ותנ"ך ותולדות החינוך ותולדות הציונות, ומעולם לא ידע איזה מכולם הוא מלמד עכשיו. הם היו כולם שם תמיד, בכל שיעור היו כל השיעורים, ומעולם לא ידע איש מה לומדים כעת.

היה נכנס מלא אש, נושא איתו ערמת ניירות גולשת מידיו, וגם מתפזרת לבסוף בלי שהדבר יעשה עליו רושם, הרבה ניירות גדולים ומגובבים שנכתבו כנראה בסערה כל הלילה והטיחם בשולחן וכבר שכח, ועיניו כבר יוקדות מעבר למשקפיו, עיניים שנראו ערומות ללא ריסים וללא גבות וגם פוזלות משהו אבל אש בהן, עיניים שקראו יותר מדי, באור ובחושך בספריות ובנדודים וגם במאסר. לא היה בו שום דבר של יפה תואר, עד שנכנס לזירה שלו, ואז התחיל להרצות, ופניו קרנו, רוק ניתז לפעמים, ידיו היו מתלהבות לכל הצדדים, והוא כבר באמצע, במרכז העניין שהלך לעסוק בו. ומיד במשפט הראשון כבר הוא פותח ב'בֵּית', כשמעולם לא היה שום 'אלף' וגם לא שום 'גימל'. תמיד היה ב'בֵּית' הכרחי ועשיר ומדליק אור. תמיד מנה כנדרש את כל סעיפי הרצאתו, אבל תמיד נשאר ב'בֵּית' שלו. מראשית השיעור ועד סופו היה מונה 'בֵּית' אחר 'בֵּית' מותזת ומשכנעת, ולא היה לו 'אלף' כי זה כבר נאמר אי-פעם, וכבר לא מעניין, וכבר סוכם והוסכם, ולא היה 'גימל' או 'דלת' מפני שאין כאלה או אולי יהיו באיזה עתיד שלא מן העניין כעת, וגם הניח מן הסתם שאת כל אלה כבר למדנו פעם מפני שהלא אי-אפשר שאנחנו באמת בורים ונבערים כפי שאמנם היינו. ומי שלא יודע או לא מדביק שילך וילמד, זה לא עסקו. הוא רק זורע, ואינו הגנן המגדל והמטפח. הוא רק הפותח ומראה מה אפשר לראות, וכל השאר מוטל על השומעים, שכעת אינם אלא רק נדהמים ואין בהם רוח לנשום.

הוא ידע הכל על הכל. ובאיזה דף ובאיזו שנה. הוא היה בפנים המחזה, בין אם אלה החשמונאים ובין אם אלה צירי ועידת קטוביץ. הוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך, והוא עמד במקום שעוד הקדמונים ניסחו אותו. הוא היה מסעיר את שומעיו אל הוויכוחים הגדולים של הדור, הוא הריץ אותם אל החפירות הארכיאולוגיות באחד התלים שאך זה נחפר, הוא פירש להם את התנ"ך במעוף, וידע להשוות עם מחקרי ארצות הקשת הפוריה, הוא הוליך את תלמידיו עם האוטופיסטים של המאה הקודמת והוליך אותם אל הוויכוחים בין זרמי הציונות, הוא הראה להם תעודות מכתבי האורתודוכסים וגילה להם את גנזי 'ייווא' ופועלי ציון. פינסקר בא והיה אצלנו, והרמח"ל ושד"ל וגם שפינוזה לא נמנעו מבוא. פסטלוצי התווכח אצלנו עם ז'אן ז'אק רוסו על מהות החינוך, והיינו בקונגרס בבזל, וחזרנו אל ירמיהו המקלל מן הבור ומנבא חורבן, וביאליק בא וקראנו בקצב הנכון את דּוּמָם נָעוּ הָאֵלוֹת, דּוּמָם שָׂחוּ אֵלָי.

הוא טלטל לנו את השכל. הוא טלטל בכל כוחו ובהתלהבות סוחפת, הוא לא נתן להישאר מאחור אדישים. לא כולם יכלו לרוץ בצעדיו אבל ניסו. רבים נשארו במבוכה בסוף השיעור כי לא ידעו לסכם, וכשהביטו במחברות ששירבטו בהן כמטורפים כדי להדביקו, מצטו שם רק 'בֵּית' אחר 'בֵּית', והיו גם שפיתחו עוינות מרוב סחרחורת, איך התחלנו בדבר אחד ובסוף השיעור היינו בשום מקום, רוטטים אבל נבוכים. הוא דיבר והוא שאל וכשלא ידע גם ענה וגם שלח לספריה לחפש, ושכח מיד וקרא לפנינו את הטקסט הנדרש על כל דבריו בציון העמוד ושנת ההוצאה. הוא שלח לחקור, הוא שלח לסייר, הוא יצא לשבוע העבודה, הוא ידע מי משרת בהגנה, וגם מי נזקק לסיוע אישי, והכל היה לוהט בשליחות, מהפכני ומתקדם, ותוקף את עצלות המחשבה ואת שימור הבערות שלנו. לכו לקרוא, לכו לבדוק, תמצאו דעה אחרת, תראו מה אמרו אז ומה אמרו אחר-כך, ואנחנו כבר באמצע הפולמוס בין הרבנים והכמרים והוא כבר עוזר לצד שלנו לנצח, וצוחק למשבתם של הרעים.

הוא היה רוח סערה. הוא תפש ילד חרישי מן המושבה הנרדמת, וזרק אותו מראש הצוק אל הים, תשחה אם אתה רוצה לחיות. הוא הראה שיש יותר בעולם, ויש יותר גבוה ויותר מעניין ויותר עשיר. מפיו שמענו לראשונה על אפלטון ואריסטו ועל אגוסטינוס ותומאס מאקווינה, ואיתו נכנסו לתוך סיביר לראות כבר אז את קרבנות משטר העריצות, ואיתו ניסינו להבין מה היה המשבר באמריקה לפני כמה שנים, והלכנו בין ראשוני ראש פינה וגם שאלנו מה קרה לברנר אחרי תל חי.

אבל מעולם לא גזר על תלמידיו מה לחשוב ואיזה מסקנות להסיק או איך לסכם ואיך להבין. לא כמו כל כך הרבה מאלה שעוסקים בהוראה. לא 'חינך' לתשובות מוכנות, ולא לאומונה מומלצת. הוא היה מורה, מנפנף את הדעת ברוח גדולה, ושומעיו היו פתוחים לספקות ורשאים לערער, בתנאי שמצאו הוכחות וראיות, ורק נגשׂ בעצלי המחשבה לחשוב, ובמחפשי הנוחות שרצו להתחיל מן התשובות. הוא היה רוח נושבת. הוא נשב סביבנו, הוא הדריך מנוח, הוא תבע עבודה קשה בספריה, הוא עשה שתבוא אל המדבר שלנו רוח ים, שתבוא רוח גדולה בילד הזה שבא אליו סגור בתפוז הרומנטי שלו, בפרובינציאליות המחשבה המנומנמת, טלטל את שלוותו הנבערת, עשה ממנו איש צעיר לא יודע הרבה אבל תאב לדעת, לא בקיא מאוד, אבל לא סתום בבקיאות, ולא סגור באיזו דוקטרינה מוכנה, שגילה פתאום לתדהמתו שהוא היה עשוי לפספס את הנפלא שבעולם, ושיש בעולם עושר אדיר, ויש מרחבי דעת מופלאים, ויש שדות שלא עלו על דעתו שיש כאלה, ושצריך כעת להתחיל לזוז, להתחיל להבין, ושלא לשבת תחתיו, ושלא להסתפק באופק הפרדסים שלו, אלא לקום ולצאת, והיה כולו בקריאה הזו אליו, בוא בחור צעיר, הראה איך אתה הולך, וכעת פרוש כנפיים, כן, אתה יכול, ובוא נעוף, בוא תראה כמה נהדר הוא העולם 
 ביקש מיכאל בהט לדעת אם היה מורה אחר שנכנס לי לעצמות? כן, לעצמות, לנשמה, להמשך החיים - תפש בי פעם בעודי רך וצעיר ונפנף אותי נפנוף, הו, נפנף נפנוף, אילו רק ידעת.


ס' יזהר (2006-1916)

  

יום שני, 27 ביוני 2011

ההיסטוריון ד"ר מרדכי נדב נפטר

אתמול (יום ראשון, כ"ד בסיון תשע"א) נפטר ההיסטוריון הירושלמי ד"ר מרדכי נדב, בן 91 היה במותו. לוויתו תהיה היום (יום שני, 27 ביוני) בשעה 14:00 בהר המנוחות בגבעת שאול, ירושלים.

נדב היה מאחרוני החוקרים של יהודי מזרח אירופה שעוד נולדו 'שם', ומטבע הדברים הוא הביא אתו – בידיעותיו, בעולמו, באישיותו ובאורח חייו – את המטען העשיר כל כך שהכרנו אצל הורינו ואצל מורינו. אבוי, רובם ככולם כבר הסתלקו מן העולם.

מרדכי נדב (2011-1920)

נדב נולד ב-1920 בעיירה יאנוּב שליד פינסק (אז בפולין) בשם מרקל קציקוביץ. הוא למד בגימנסיה 'תרבות' שבפינסק וב-1940 סיים את לימודיו בגימנסיה 'תרבות' שבווילנה, שאז כבר סופחה לברית המועצות. ב-1941 עלה מווילנה לארץ ישראל זמן מה קודם שנכבשה בידי הגרמנים.

את לימודיו עשה באוניברסיטה העברית בספרות עברית, בהיסטוריה יהודית ובספרנות, ובד בבד עבד (משנת 1953) בבית הספרים הלאומית והאוניברסיטאי. למן שנת 1968 ועד פרישתו לגמלאות בשנת 1986 שימש כמנהל מחלקת כתבי היד והארכיונים.

בשנת 1964 הגיש נדב את עבודת הדוקטורט שלו על תולדות יהודי פינסק. הדוקטורט נכתב בהדרכתו של פרופ' ישראל היילפרין ולימים התפרסם בתוך הכרך הראשון של פינסק - ספר עדות וזיכרון לקהילת פינסק-קארלין מראשיתה ועד חורבנה. הכרך ההיסטורי של מפעל זה, שכולו נכתב בידי נדב, עוסק בתולדות פינסק היהודית בין השנים 1880-1506 (תל אביב וחיפה תשל"ג), והוא מופת לעבודה מקיפה, מדויקת וקפדנית.

ספר פינסק תורגם לאנגלית ונערך בידי משה רוסמן ומרק מירסקי. הוא ראה אור בשנת 2007 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד (The Jews of Pinsk, 1506 to 1880).

נדב פרסם מאמרים חשובים רבים ומקצתם כונסו בספרו פנקס פתוח: מחקרים בתולדות יהודי פולין וליטא (המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב תשס"ג), שהיה לי הכבוד להביאו לדפוס ולכתוב לו 'פתח דבר' (יחד עם אלחנן ריינר).

מפעלו המדעי האחרון היה מהדורה מופתית בת שני כרכים של פנקס קהל טיקטין, שפ"א-תקס"ו, בהוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (ירושלים תשנ"ז-תש"ס). ביקורת שכתבתי עליו בעיתון 'הארץ' נמצאת כאן.

ומשהו אישי.

חיבבתי מאוד את מרדכי נדב, וכמדומני שהוא גם חיבב אותי. לפני ארבע שנים אף זכיתי לארח אותו בביתנו בליל הסדר, כאשר רעייתו יעל נדב (שנפטרה ב-15 בינואר 2009) היתה מאושפזת בבית החולים.

שני בניו של מרדכי – יונתן (חיליק) ונֹעם – הם חבריי הטובים ויחד הוצאנו השנה בהוצאת 'חרגול – עם עובד' את המהדורה המחודשת של שירי המגילה של איציק מאנגרורק אחרי שנשלמה עבודתנו שמנו לב כי דמותו של מרדכי היהודי, כפי שברא אותה נעם בדמיונו, אינה אלא דמותו של אביו, מרדכי נדב...




יום ראשון, 26 ביוני 2011

בן-ציון דינור מדבר בכנסת על הרמב"ם

היו ימים, וכמה רחוקים הם, שבראש משרד החינוך והתרבות עמד איש רוח דגול כמו ההיסטוריון פרופסור בן-ציון דינור (דינבורג), ובכנסת ישראל עסקו גם בדברים של רוח ולא רק בהצעות חוק הזויות וגזעניות.

לפני שלושים ושמונה שנים (8 ביולי 1973) נפטר דינור, חבר הכנסת הראשונה (מטעם מפא"י) ושר החינוך השלישי של מדינת ישראל (1955-1951). הוא היה פרופסור באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל (פעמיים!) וממכונני מקצוע ההיסטוריה של עם ישראל ומה שמכונה 'האסכולה הירושלמית'.

היום שמו אינו מוכר עוד לרבים מחוץ לחוג העוסקים בהיסטוריה יהודית, ואם הוא מוזכר מדי פעם הרי זה בידי פוסט-ציונים ובּוּרים אחרים שמאשימים אותו בהמצאת תודעה לאומית ונרטיב היסטורי שתפקידו כביכול להצדיק את הציונות.


בן-ציון דינור (1973-1884)

אין ערוך לזכויותיו של דינור כהיסטוריון (עשרות מאמרים וספרים בכל התחומים, קבצי תעודות ומקורות, 'ישראל בגולה', ועוד ועוד), וכיזם של מפעלי מחקר ותרבות (ייסוד כתב העת 'ציון', 'החברה ההיסטורית הישראלית', 'האיגוד העולמי למדעי היהדות', חוק יד ושם, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ועוד ועוד). בלתי אפשרי לרשום אותן, ואפילו בקיצור. אגב, דינור גם היה אחד מראשי המתנגדים להקמתה של האוניברסיטה הדתית 'בר-אילן'.


לא הכרתי את דינור – כשנפטר ב-1973 סיימתי את התיכון – אבל מפיו של ההיסטוריון יעקב כ"ץ, שהכירו היטב, שמעתי: 'דינור היה מה שקוראים בעולם הישיבות 'עילוי'. אבל אמיתי...'

עד כמה היה עילוי אפשר ללמוד מזיכרונותיו היפים, 'בעולם ששקע: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרמ"ד-תרע"ד)'. בזיכרונות אלה סיפר דינור על חייו ודרכו מאז ילדותו בבית חסידי-חב"די בעיירה חורול שבאוקראינה. הוא סיפר על נעוריו, שאותם עשה כתלמיד בישיבות הומל וקרמנצ'וק ומאוחר יותר גם בישיבה הידועה בטלז שבליטא, ועל חייו כסטודנט שואף השכלה וכציוני מושבע, באודסה, בקייב ובברלין, ועד עלייתו לארץ ישראל בשנת 1921. בין היתר סיפר איך עבר בילדותו את 'מבחן המחט' המפורסם:

בן-ציון דינור, בעולם ששקע, ירושלים תשי"ח, עמ' 27

דינור היה גם מורה דגול ואיש נלבב, כך מעידים אלה שהכירוהו. ס' יזהר, למשל, שהיה תלמידו, פרסם עליו רשימה יפה בעיתון 'דבר', ואם אאתר אותה אפרסמה כאן. הסופר מאיר שלו, שגדל כילד בשכונת קרית משה בה גר גם דינור, סיפר בזמנו ברשימה יפה פרי עטו ב'ידיעות אחרונות', על דינור הצנוע, מאיר הפנים ואוהב הילדים, שביקש מהנהג שלו לעשות סיבובים לכל ילדי השכונה...

דינור בביקור בבית הספר לקציני ים בעכו, 1955 (לשמאלו רב חובל אנריקו לוי, מנהל בית הספר)

והנה הפתעה.

בארכיון הסרטים היהודיים על שם סטיבן שפילברג באוניברסיטה העברית בירושלים השתמר סרט משנת 1968 ובו מספרים מורים וסטודנטים על ימי הראשית של האוניברסיטה העברית. בין המספרים – הפרופסורים שאול אדלר (שמאמר יפה על הקשר שלו לרומן 'שירה' של עגנון פרסם שלשום דן לאור בעיתון הארץ), הוגו ברגמן ובן-ציון דינור (בתזמון: 06:50 ועד 08:50). 



פנינה להב, שנברה בדברי הכנסת, העבירה לי השבוע את דבריו של דינור, שנשמעו בישיבה שקיימה הכנסת בינואר 1955 במלאת 750 שנה לפטירתו של 'הנשר הגדול':


דינור העריץ את הרמב"ם. עוד בשנת תרצ"ה (1935) הדפיס ספר מקורות ותעודות ושמו: רבנו משה בן מימון: חייו וספריו, פעולותיו והשקפותיו (אפשר להוריד אותו כאן). ומתוכו הנה קטע יפה:



כאמור, דינור גדל בבית של חסידי חב"ד ובזיכרונותיו הוא מספר הרבה על חסידות זו ועל דמויות שעמן נפגש במהלך חייו (הוא גם שהה בליובאוויץ' חמישה חודשים בשנת 1902 ומתאר תקופה זו בהרחבה).

מעניין לראות את הערך עליו במיזם 'חב"דפדיה' – מין ויקיפדיה של חסידי חב"ד.


ואם כבר נגענו בזיקתו של דינור לחב"ד, הרי שבאגרות קודש של האדמו"ר החב"די האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון, נדפסו שני מכתבים מעניינים שהרבי כתב לכבוד 'מר בן ציון המכונה ד"ר דינור'.

הראשון  (אגרות קודש, יא, קיץ תשט"ו, עמ' יט-כ) הוא איגרת תודה על קבלת ספרו במפנה הדורות:


השני (אגרות קודש, יז, קיץ תשי"ח,עמ' רעט-רפא) נכתב בתגובה לקבלת תדפיס של אחד ממאמרי דינור:




(תודה למשה זלמן קמינצקי)

חב"ד אכן 'גייסה' את דינור לשורותיה. בספרו של רפאל נחמן הכהן, ליובאוויטש וחייליה, שראה אור בברוקלין 1983, נרשמו שמותיהם של כל התלמידים שלמדו בישיבת 'תומכי תמימים' בעיירה לובאוויץ'. בעמ' 253 נמצא רישום זה, ורק מומחה יכול לשער ש'הרב התמים' אינו אלא בן-ציון דינור:



(תודה ליהושע מונדשיין)

בשנת 2002 הוציא דואר ישראל בול לזכרו של דינור:


יום שישי, 24 ביוני 2011

גלגולו של ניגון: 'והאר עינינו' נולד ברוסיה מחדש, ליד הגבול

אם ברשימה האחרונה על גלגולי השיר 'קומה אחא' כתבתי כי זו דוגמה נדירה למסע שעשה שיר עברי מארץ ישראל לרוסיה, אז הנה לנו דוגמה נוספת. לשם שינוי אין מדובר בשיר חלוצים אלא דווקא בשיר פופ חסידי.

מי לא מכיר את המנגינה המפורסמת והאהובה שהלחין שלמה קרליבך (1994-1925) לתפילת 'והאר עינינו'?

וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ, וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ,
וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ.
וְלא נֵבושׁ (וְלא נִכָּלֵם וְלא נִכָּשֵל) לְעולָם וָעֶד.

הפסוקים הללו לקוחים מתוך ברכת 'אהבה רבה' שאותה אומרים לפני קריאת שמע בתפילת שחרית. השיר הושמע לראשונה בפסטיבל הזמר החסידי הראשון שהתקיים בשנת 1969 וזכה במקום השלישי. שרה אותו אז להקת 'השלושרים' – בני אמדורסקי, חנן יובל ושלום חנוך.

שלמה קרליבך עצמו אהב גם הוא את השיר וכלל אותו לראשונה בתקליטו 'והאר עינינו' שיצא בשנת 1970.



השיר והמנגינה התחבבו בכל החוגים, חילוניים כחרדיים, ודומני שאין נער או נערה בישראל שאינם יודעים לשיר אותו. השיר פופולרי במיוחד כ'שיר הקפות' בשמחת תורה.

כאן, למשל, ביצוע 'דאנס' מיוחד במינו, של שלישיית זמרות (יעל שחר, מור לחיאני, רויטל גרינברג):



והנה, מנגינת 'והאר עינינו' התגלגלה באופן מפתיע לשיר רוסי הרחוק ת"ק פרסה מתפילת שחרית ומתורת ישראל.

כתב לי שאול רזניק:
מן הסתם, אתה מכיר את הזמרים הרוסיים שהתמחו בשירי העולם התחתון (блатные песни), כאשר המלך הבלתי-מעורער של הז'אנר הוא ארקדי סוורני (1980-1939; Arcady Severny), מעין זוהר ארגוב של האומה הסובייטית. סוורני הקליט יותר מאלף שירים המבוססים על פולקור פושעים ובתי סוהר. 
יש דמיון מדהים בין תחילת השיר "נולדתי על הגבול" (Я родился на границе) לבין ניגונו של ר' שלמה קרליבך. ייתכן שסברני, או ליתר דיוק, מחבר השיר רודולף פוקס - יהודי כמובן - אימצו את המנגינה הקרליבכית ולא להיפך, משום ש"והאר עינינו" נולד ב-1969, ואילו שירו של ארקדי סוורני הוקלט ב-1977.
הנה השיר 'נולדתי על הגבול'. שפטו בעצמכם:



וזה התרגום המילולי של השיר (את המילים ברוסית אפשר למצוא כאן):

נולדתי ליד הגבול (מילולית: על הגבול),
אבל אבי ואמי אהבו להזכיר לי:
'בני, תהיה כמו ציפור
כדי לדעת לשיר שירים ולעוף בחלומותיך'.

ועכשיו אני שר לכם את השירים הללו
במאה שלנו, המפחידה כמו אוקיאנוס,
ופורצים בבכי, כמו ילדים,
המבוגרים והזקנים – כל אחד שמח לשמוע את השירים זה אחר זה.

אז שיופצו (מילולית: יתעופפו) בכל העולם
שיריי, כמו זמירים.
הלבבות קוראים לעשות חשבון נפש
לכל מי ששכח את מולדתו (מילולית: את מלח הארץ).

ייתכן שבוקר אחד
השיר שלי, או חלק ממנו, או מילה אחת לפחות
תגיע למולדבנקה [שכונה ידועה לשמצה באודסה]
כדי להתיישב [עליה] או ליפול עם הפנים אל תוך האבק שלה.


פוקס קצת פחות ידוע.

רודולף פוקס


רודולף פוקס (Rudolf Fuchs; Рудольфа Фукса) נולד בשנת 1937 בעיר לוגא שבמחוז לנינגרד. הוא עבד במכון לתכנון בנייה ולצד עיסוקיו הרשמיים היה אספן של שירים השייכים לז'אנר 'הפולקלור העירוני' – שירי העולם התחתון, רומנסות ושירי אהבה שנכתבו בידי יוצרים אלמוניים. הוא התחיל ליצור תקליטים עם השירים הללו והשתמש בשיטה שהייתה נהוגה אז אצל יוצרים מחתרתיים: הוא צרב את השירים על גבי צילומי רנטגן ישנים. לתקליטים שיוצרו בטכנולוגיה זו קוראים "תקליטים על גבי עצמות" (на костях).

בשנת 1962 הוא הכיר את ארקדי זבזדין (Аркадий Звездин) שנודע כמבצע מוכשר של שירי העולם התחתון. זבזדין נאות לבקשתו של פוקס והקליט סינגל או שניים, כנראה בשנת 1962. במהלך ההקלטה הציע הטכנאי ויקטור סמירנוב לזבזדין לאמץ את שם הבמה ארקדי סוורני (Аркадий Северный).

בשנת 1972 פוקס כתב והפיק עבור סוורני אלבום שירים שהביא לפרסום שמו של הזמר. לאחר מספר הפקות מוצלחות עם סוורני (שבאותה תקופה החל לשים את עינו בכוס והתמכר לאלכוהול), היגר פוקס לארה"ב בשנת 1979. פוקס עצמו ציין כי עבודתו עם סוורני נועדה בין היתר כדי לבנות 'קונטרה' לזמר ולדימיר ויסוצקי.

בעלי התוספות

אלכס נקריאקוב יצר מכל החבילה הזו רמיקס אחד גדול:


יום שלישי, 21 ביוני 2011

שמעון פרס ממשיך לשלוח לחמו על המים


נשיא המדינה שמעון פרס, בגלגולו הקודם והלא כל כך פופולרי כפוליטיקאי, אמר פעם כי החרדים תמיד אכזבו אותו. הם אמרו שכדאי לו להשקיע בהם שכן יש בכך משום 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו' (קהלת, יא 1). לא כיכר לחם אחד שלחתי להם – אמר פרס  מאפיות שלמות! והם אף פעם לא היו שם כשהייתי זקוק להם...

מי ששמע את דברי החנופה שלו אמש לרבני ישראל הקשישים, ובראשם יוסף שלום אלישיב ועובדיה יוסף, יכול היה לחשוב שפרס עדיין לא ויתר על חלומו להיות ראש ממשלה. הוא הזמין אליו, לבית הנשיא, את הקרדיולוג האמריקני שצינתר את הרב אלישיב (פרוצדורה די פשוטה ולא צריך בכלל להביא את הגאון מאמריקה לשם כך), ודקלם באזניו ובאוזני האומה אוסף של קלישאות על גדולתם של הרבנים הזקנים, על 'ריפוי הרוח' של העם ועל המוח של הרבנים 'שלא יאומן'.
דוחה ומביך.

אגב, העיתונות החרדית, שמדווחת על אירוע הניתוח כאילו מדובר בהשתלת הלב הראשונה בעולם, יודעת לספר כי הרב אלישיב, שאינו יודע אנגלית, ביקש לדעת איך אומרים באנגלית 'תודה'...  
ל'בחדרי חרדים' נודע כי רגעים ספורים לפני כניסת הרופא לחדרו של הגרי"ש – הידוע בהקפדתו היתירה במידת 'הכרת הטוב'  ביקש הרב לברר כיצד אומרים תודה רבה באנגלית, כדי שיוכל להודות לרופא באופן בלתי אמצעי על מאמציו הרבים לרפואתו.





נשיא המדינה שולח את לחמו אצל גדולי הדור

יום ראשון, 19 ביוני 2011

הספרים שמצחיקים אותי במיוחד: 'ספר הבדיחה והחדוד' של אלתר דרויאנוב

בית הכנסת בדרויה (צילום משנת 1928)

שבוע הספר העברי כבר נפתח והעיתונים גדושים להתפקע מהמלצות קריאה של סופרים וידוענים. חיכיתי יום, חיכיתי יומיים, וכשהבנתי שאף אחד כבר לא יפנה אליי, החלטתי לפעול בעצמי. הרי בדיוק בשביל זה יש לי בלוג! כאן אני יכול להמליץ על מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה (ואף אחד לא חייב להקשיב לי).

אז החלטתי לחבר המלצות על ספרי הומור שאני אוהב במיוחד, כאלה שכל פעם מצחיקים אותי מחדש. אני לא בטוח שעוד אפשר להשיג את כולם, אולי בחנויות לספרים משומשים, וגם שם זה בספק.

אלתר דרויאנוב (1938-1870)

הספר הראשון שעלה על דעתי הוא כמובן האוסף הקלאסי בעריכתו של אלתר דרויאנוב  שלושת הכרכים של ספר הבדיחה והחדוד, שאין ספרייתו של חובב הומור יהודי שלמה בלעדיהם. אבל קודם משהו על דרויאנוב, העורך המופלא של הספר, ששמו הפך להיות מזוהה עם בדיחות וחידודים ('קראתי אצל דרויאנוב'), למרות שהוא עצמו היה כנראה איש רציני מאוד.

אלתר דרויאנוב (שמו הפרטי העברי המלא: אברהם אבא אשר) היה סופר, עיתונאי, עורך, מתרגם, ובעיקר סוכן תרבות מן המעלה הראשונה. הוא נולד בעיירה דרוּיָה (Druja; Druya) שבפלך וילנה, והיא שהעניקה למשפחתו את השם דרויאנוב. אגב על כמה ממאמריו חתם בשם העט: 'אבגד האדרעי', וכך רמז לשמו (אלתר בן גצל דרויאנוב) ולשם עירו.

מפת דרויה (בית הכנסת מסומן במספר 13)

דרויה נמצאת היום בבלארוס, ושלטונות העיירה הקטנה הזו החליטו להוקיר את יהודי העיירה ולקרוא רחוב על שמו של דרויאנוב.

צולם ב-2002 (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

גם עירו תל אביב כיבדה אותו. ככלות הכול הוא גר בה ואף ערך את הכרך הראשון (והיחיד) של ספר תל אביב (תרצ"ו), הנחשב לנדיר מאוד (הידד! יש לי!). בתל אביב יש רחוב דרויאנוב ויש גינת דרויאנוב (בפלורנטין), ולאחרונה גם קבעה העירייה שלט על ביתו הישן, ברחוב מלצ'ט 31.

חייו של דרויאנוב נעו בין שלושה מקומות: וילנה, אודסה וארץ ישראל. הוא נולד במשפחה מסורתית. בהיותו בן 17 למד פרק זמן בישיבת וולוז'ין, אך לבו נמשך להשכלה ולציונות. בן 21 נסע ללמוד בברסלוי שבגרמניה (וורוצלב בפולין דהיום), שם גר אז מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ועמו התיידד. הוא עסק קצת במסחר, חזר לדרויה ופתח שם עסק למכירת ברזל. בשנת 1899 נשרפה חנותו ואז נדד לאודסה למצוא שם מקור מחייה.

באודסה היה דרויאנוב מזכיר 'הוועד ליישוב ארץ ישראל' של חובבי ציון (מה שנקרא בפי כל 'הוועד האודיסאי'). אז התוודע לחבורת הסופרים והיוצרים המהוללת שגרה שם והושפע במיוחד מאחד העם. מכאן ואילך הקדיש את חייו ל'עבודת ההווה' של התרבות הציונית המתחדשת. לאורך כל חייו, החל משנת 1890, כתב דרויאנוב ופרסם מאמרים בעברית וביידיש בכל עיתוני התקופה (המליץ, מזרח ומערב, השילוח ועוד רבים).

לארץ ישראל עלה שלוש פעמים. תחילה ב-1903, יחד עם אוסישקין, אך לאחר שנתיים (1905) שב למזרח אירופה. הוא התגורר בווילנה ולאחר שנה (1906) עלה שוב לארץ, התיישב בחיפה ועבד כפנקסן בחברת 'עתיד'.

ב-1909 חזר לווילנה. הוא הוזמן לשם כדי לשמש כעורך העולם, העיתון העברי של ההסתדרות הציונית, וב-1912 חזר לאודסה, יחד עם העולם שנדד גם הוא לשם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, נפסקה הופעתו של העולם, ודרויאנוב, שחיפש פרנסה אחרת, חזר להיות פקיד בחברה גדולה של נפט שמרכזה היה ביקטרינוסלב (אז התיידד עם חיים צ'מרינסקי, שלבקשתו של דרויאנוב חיבר על ערש דווי את ספר הזיכרונות הנהדר עיירתי מוטלה. אבל זה כבר סיפור אחר).

לאחר מהפכת 1917 חזר דרויאנוב לאודסה ופעל לקידום ענייני הספרות העברית. הוא היה קרוב לח"נ ביאליק ולחנא רבניצקי ויחד איתם יזם וערך מפעלי תרבות שונים. ב-1921 עלה בפעם האחרונה בהחלט לארץ. תחילה התיישב בשכונת הבוכרים בירושלים וניהל את הוצאת 'דביר'. ב-1923 עבר לתל אביב ושם חי עד פטירתו ב-1938.

קשה לתמצת את פעילותו הספרותית הענפה בכתיבה, בכינוס ובעריכה, ובאמת הגיע הזמן שמישהו יכתוב דוקטורט על האיש. בכל זאת אמנה כמה מפעלים חשובים  שקדמו לספר הבדיחה והחדוד.

הוא ייסד וערך  יחד עם ביאליק ורבניצקי  את ששת הכרכים הראשונים של כתב העת הנהדר רְשֻׁמוֹת: מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל. זהו אוצר בלום, מלא וגדוש בכל טוּב, שעד היום משמש את החוקרים בתחומי ההיסטוריה והפולקלור של עם ישראל. הכרך הראשון ראה אור ב-1918 באודסה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. את הכרך השני, שכל סידורו נגמר באודסה, כבר אי אפשר היה להדפיס בברית המועצות, אך דרויאנוב הצליח להציל את החומרים הללו ולהעבירם לארץ ישראל. הקובץ השני נדפס בהוצאת 'מוריה', תל אביב תרפ"ב, ואחריו היו עוד ארבעה (הקובץ האחרון הופיע ב-1930).


בתש"ו/1945 חודשה הופעת רשומות, בעריכתם של יום-טוב לוינסקי ודב שטוק (סדן). בסדרה החדשה נדפסו חמישה כרכים (האחרון ב-1953 בעריכת לוינסקי ויוחנן טברסקי).

מפעל אחר שלו, אדיר מימדים, היה כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל. הוא התחיל באיסוף התעודות ובבירורן כבר באודסה, והדפיס מהן שלושה כרכים (הראשון באודסה תרע"ט, והשניים האחרים בתל אביב תרפ"ח-תרצ"ב).

שלושת הכרכים הללו הפכו לשבעה במהדורה המחודשת והמופתית שערכה שולמית לסקוב (אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד, תשמ"ב-תשנ"ג). התעודות של דרויאנוב-לסקוב מקיפות את התקופה שבין 1890-1870 ואי אפשר לתאר את מחקר חיבת ציון והעלייה הראשונה בלעדיהן.

ונחזור לספר הבדיחה והחדוד.

ספר הבדיחה והחידוד א - ג / אבא דרויאנוב אלתר אשר אברהם
הספר הנהדר הזה יצא לראשונה בכרך אחד בשנת 1922 בפרנקפורט על נהר מיין, בהוצאת 'אמנות'. ומעניין שבאותה שנה בדיוק (תרפ"ב) הדפיס חנא רבניצקי, ידידו ושותפו של דרויאנוב, אוסף משלו שנקרא יודישע וויצען (בדיחות יהודיות), בהוצאת 'מוריה' בברלין.


האם ידעו השניים זה על עבודתו של חברו?

מכל מקום, המהדורה המלאה של ספר הבדיחה והחדוד (שלושה כרכים) נדפסה בתל אביב בשנים 1938-1935 וזכתה להצלחה אדירה, אבל דרויאנוב, שמת ב-1938, לא הספיק ליהנות מהתהילה.

בשלושת הכרכים נאספו 3,170 בדיחות של יהודים ועל יהודים. דרויאנוב מיין אותן ב-35 מדורים, ובסוף כל כרך הוסיף הערות, מראי מקומות והסברים. בסוף הכרך השלישי רשם את שמות המסרנים, המקורות וגם הוסיף ביבליוגרפיה חשובה.

במבוא סיפר דרויאנוב כך:
לפני שלוש-עשרה שנה [1909] מוטל הייתי חולה בסנטוריון סמוך לדרזדן. רופאי אסר לי את הספרים והתיר לי רק את הקריאה הקלה, שאינה טעונה עיון. אחד ממכרי, שהיה מצוי בדרזדן אצל הפרופסור אבגוסט ווינשה, הביא לי את קובצם של דֶסוּאָר-ווינשה 'דער יידישע הומאָריסט', וקובץ יפה זה קיצר לי כמה וכמה שעות שעמום מימי הבטלה ההם. אבל לא על זה בלבד זכוּר הוא לי בלבי לטובה. הרבה יותר מחזיק אני לו טובה, שממנו ואילך נתתי את דעתי לרשום בפנקסי כל בדיחה וחדוד יהודיים, שבאו לידי, וככה נאסף החומר שרובו נכנס לקובצי, הניתן עתה לקוראים.
עבודת כנוס זו נתחבבה עלי לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת - יִזָּכֵר לה גם חסדה זה! - כי אם ביחוד משום שתיכף, משעה ראשונה, ראיתי, כי יפה כחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מִסִתְרֵי הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליו.
הספר שדרויאנוב הזכיר הוא Der Jüdische Humorist שחיבר הרב ההונגרי יוליוס דסאואר (Julius Dessauer). ווינשה הוא August Wünsche, הבראיסט נוצרי גרמני שהתמחה בספרות התלמודית והוציא את ספרו של דסאואר במהדורה מחודשת בבודפשט 1899. בהמשך רמז דרויאנוב גם להבדל שבין הקובץ שלו לזה של רבניצקי:
לפני שלש עשרה שנה [1922] היה קובץ של בדיחות כמעט דבר חדש לגמרי בספרות העברית. רָוְחָה ההנחה המוטעית, שהבדיחה שלנו קשורה ודבוקה בלשון היודית [יידיש] ואי אפשר למסור אותה בשום לשון אחרת, כל שכן בלשון העברית ... היה אפוא מקום לחשוש, שהקובץ לא יצליח: קוראים לא ימָצאו לו, והעש יאכלהו ... לא היו ימים מרובים ביותר והוברר, שהחשש - חשש שוא הוא: נמצאו קוראים לבדיחה הכתובה עברית, וכעבור שנים מעטות נעשה הקובץ כמעט יִקְרָה ביבליוגרפית. ולא זו בלבד, אחרי קובצי יָצאו עוד כמה קובצי בדיחות עבריים, וכולם יחד הרסו את ההנחה, שהעברית אינה מסוגלת לספר בדיחה כהלכה.
ואכן, ספר הבדיחה והחדוד על שלושת כרכיו נדפס מאז בשמונה מהדורות נוספות, ודומה שבמשך עשרות שנים הוא היה ספר חובה בכל בית בישראל (יחד עם סדרת ה'כל כתבי' של הסופרים המפורסמים).

אוצר נוסף היה בידיו של דרויאנוב והוא נמנע מלפרסם אותו  כרך רביעי ובו אוסף של כמה מאות בדיחות גסות. במבוא לכרך הראשון הוא כתב כך:
יש בידי עוד מאות בדיחות מן הסוג של 'אין מגלין אלא לצנועין', ועליהן אני תוהה: מה יהיה גורלן? להשמידן - אסור, לפרסמן - חוששני. בעלי המקצוע שבגויים אינם חוששים... אף על פי כן, אני מהסס, ועדיין איני יודע, מה יהיה גורלו של אותו חומר שבידי.
הפוריטניות של אותו דור היא שמנעה ממנו לפרסם את החומרים הללו. מי יודע לאן התגלגלו אותן בדיחות וחדודים... כנראה נעלמו ואינם, וחבל על דאבדין.

מי שאהב את דרויאנוב לא ישכח קודם כל את חלוקת המדורים הקסומים, כמו למשל:
  • לווים ומלווים, שמטנים וכפרנים
  • בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים
  • קרתנים, יושבי כרכים והולכי דרכים
  • אכלנים ושתיינים
  • טפשים, שוטים ומשוגעים
  • שקרנים, רמאים וזייפנים
  • בטלנים וחקרנים
וכמובן 'צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים', 'מגבורי ישראל', 'מפי ילדים', 'ציונות וארץ ישראל', ועוד ועוד.


 מהדורת 'דביר',  1990

קשה, כמעט בלתי אפשרי, לבחור דוגמאות. אך כדי שלא לצאת חסר לגמרי, הנה כמה חידודים קצרים שאהבתי:

[206]  שאלו לאדם אחד:
– מה מצבו?
השיב הנשאל:
– דומני שאני נעשה עשיר.
אמרו לו:
– מה משמע: 'דומה אתה'? יש לך ממון – עשיר אתה, אין לך ממון – עני אתה.
החזיר הלה:
– ממון אין לי עדיין, אבל כבר נעשיתי חזיר...

(מבוסס על דברי הגמרא בשבת קנה ע"ב: 'אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא' [אין עני מכלב ואין עשיר מחזיר])

[476] שבת פרשת נצבים דרש המגיד והקשה קושיה חמורה:
– 'אתם נצבים היום כֻּלְכֶם... ראשיכם, שבטיכם ומלכיכם'... בשלמא ראשים ושבטים ניחא, שהיו רבים, אבל מלך, שלא היה אלא אחד, למה נאמר 'מלכיכם' בלשון רבים?
קפץ אחד מן הצבור וקרא:
– רבי מגיד, בתורה לא נאמר מלך כלל, לא בלשון רבים ולא בלשון יחיד.
נענה המגיד ואמר:
– אף זה תירוץ יפה, אלא שאני יש לי תירוץ אחר, יפה הימנו.

[712] בימי מלחמת העולם, כשכבשו הרוסים את גליציה, החביאו היהודים את נשיהם ואת בנותיהם, שלא תשלוט בהן עינם של קוזאקים.
עד שישבו הנשים הצעירות חבויות במרתף סמוי מן העין, נפתחה פתאום הדלת וזקנה בת שבעים נדחקה ונכנסה לשם. מתחלה נבהלו תושבות המרתף, וכשראו את הזקנה לא יכלו לכבוש צחוק בפיהן ושאלו:
– סבתה, אַתְּ למה מתחבאת?
החזירה להן הזקנה:
– שמא יש להם לרוסים גם קוזאקים זקֵנים...

[1411]  בחור יהודי המיר, אמרו לו:
– על עצמות אביך אין אתה חס; בקברו יתהפך מבושה שהניח בן כמותך.
החזיר המומר:
– אין בכך כלום. מחר ימיר אחי, וישוב אבא ויתהפך, וינוח על מקומו בשלום כבתחילה...

[2236]  שניים באו לדין וטען התובע:
– קדרה בריאה השאלתיך, ואתה החזרת לי שבורה.
– השיב הנתבע:
– לא היו דברים מעולם! ראשית, מימי לא שאלתי קדרה ממך; שנית, כששאלתיה ממך היתה שבורה; ושלישית, כשהחזרתיה לך – היתה בריאה...

(מזכיר את טענות פרקליטיו של משה קצב: קודם כל לא היה כלום, ושנית זה היה בהסכמה)

[3040] תלמיד חכם נכשל באשת איש, ונודע הדבר. שלח הרב אחריו ואמר לו:
– כיצד תלמיד חכם שכמותך נשמע ליצרו ועובר עברה חמורה כזו?
החזיר לו העבריָן:
– רבי, תמה אני, אם עברה היא בידי. קל וחומר אני דן: מה אשתי, שחברי אסור בה, אני מותר בה, אשת חברי, שהוא מותר בה, אינו דין שאני מותר בה...

*

האם ספרו של דרויאנוב עמד במבחן הזמן? לצערי כנראה שלא.

הבדיחות ברובן אינן מצחיקות עוד, ולמען האמת כבר כשפרסם אותן לא כולן היו ממש מצחיקות. לשונו של דרויאנוב אינה מובנת לישראלים נטולי גרסא דינקותא, ש'בית המדרש הישן' ועולמם של יהודי אירופה קודם השואה זרים ומוזרים להם. ההקשרים החברתיים וההיסטוריים כבר אינו מוכרים לרוב הקוראים, הרמזים כבר אינם נרמזים, וגם חוש ההומור שלנו השתנה מאוד.

אולי בשל כל אלה פרסם הצייר דני קרמן בשנת 1995 מבחר של כמאה ושבעים בדיחות מתוך ספר הבדיחה והחדוד וקרא לו שני יהודים נוסעים ברכבת. הוא ניסה לרענן את 'דרויאנוב' בנוסח משלו, וליווה את הבדיחות באיורים יפים כמיטב כשרונו. הכוונה היתה טובה, אבל איך לומר: ניסיתי את שניהם, ובכל זאת זה לא דומה... יש כנראה דברים שעדיף להשאיר כפי שהיו וכפי שאנו זוכרים אותם. ישנים ומהוהים אמנם, אפילו ירחמיאלים קצת ולא כל כך מובנים, ובכל זאת הם מושכים את הלב ומכמירים אותו בניחוחם העז והאותנטי.


ועוד שתי הערות:

ספר הבדיחה והחדוד נמצא כמעט כולו באינטרנט, בפרוייקט בן-יהודה.

דרויאנוב לא הכין מפתחות לבדיחות, ואת החיסרון הזה מילאה אלישבע שנפלד. אפשר להגיע אל המפתחות הללו (מוטיבים, אישים, מקומות) דרך האתר 'די וועלט פֿון ייִדיש' שערך החוקר המנוח, איש חיפה, פרופ' ליאונרד (לני) פראגר.

קובץ:Druianov22.jpg
המצבה על קברם של אלתר וברכה דרויאנוב בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל אביב (ויקיפדיה)