יום רביעי, 25 באפריל 2018

גורל יהודי: ההגדה לבית זוקין

מאת אבישי ליוביץ'

בית  מרקחת 'כגן' בקישינב. ראשית המאה העשרים (גלוית דואר)

א. הסיפור מאחורי הסיפור

בנובמבר 2015, בעקבות פנייה של ענבל זוסמן באחת הרשתות החברתיות, קיבלתי על עצמי לתרגם עבורה כתבה שהתפרסמה ב-25 ביוני 1939 בעיתון יידיש שנדפס בבואנוס איירס. הכתבה המקורית והתרגום לעברית מובאים בנספח. 

הנה תמצית הסיפור המרגש: בראשית המאה העשרים חיה בעיר קישינב, אז בירת פלך בסרביה שבאימפריה הרוסית (בין שתי המלחמות העולם ברומניה, והיום בירת מולדובה), משפחה יהודית ובה שישה ילדים קטנים: חמישה בנים ובת. קישינב דאז הייתה עיר ואם בישראל; בשנת 1910 חיו בה כ-52,000 יהודים. 

בשנת 1918 מתו שני ההורים ביום אחד, כתוצאה ממחלת השפעת 'הספרדית', וילדיהם עמדו לגורלם: אחד אומץ על ידי זוג עשיר חשוך ילדים, אחר, שהיה בן שבועיים, גודל במשך כמה שנים על ידי אומנת או קרובת משפחה, עד שלא יכלה יותר ומסרה אותו לבית יתומים בקישינב. שלושה אחים ואחות התגלגלו לבואנוס איירס ועבדו בתעשיית הפרוות. הילדים בארגנטינה ניסו ליצור קשר עם האח המאומץ, אך ההורים המאמצים לא העבירו אליו את המכתבים. שמואל, התינוק שנקלט בבית יתומים, הגיע לבסוף לארץ ישראל, שם סיפר את סיפורו לידידו דוד ויצמן. הלה כתב לאביו, אהרן ויצמן, מורה, סופר ועיתונאי שגר בבואנוס איירס. הלה ניסה לאתר את בני המשפחה אך העלה חרס בידו. 

הסיפור פורסם בעיתון די אידישע צטונג (העיתון היהודי), העיתון היהודי הראשון בארגנטינה שנוסד ב-1914, במדור בעל השם הנפלא 'ענטפֿערס פֿאר די וועלכע קענען זיך אַלן קײַן עצה נישט געבען' (תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם). תוך זמן קצר הגיעו בני המשפחה הארגנטינאים למערכת העיתון וכך נוצר קשר בין כל האחים שלא התראו כמעט כל חייהם. הכתבה מציינת כקוריוז, שהאחים גרים מרחק רחוב אחד בלבד מביתו של אהרן ויצמן.

כמובן שענבל התרגשה מאוד. אין להתפלא  שמואל זוקין, הילד שנמסר לבית יתומים, הוא סבא שלה... 

התמונות המשפחתיות שלהלן ותמצית הסיפור נמסרו לי על ידי ענבל זוסמן ואני מודה לה על כך.

בואנוס איירס, 1918 (גלוית דואר)

ב. שמואל זוקין ובני משפחתו

שמואל זוקין, שהתיתם משני הוריו כשהיה בסך הכול בן שבועיים, גודל על ידי אשה, שלה קרא 'באָבע' (סבתא). הוא זכר אותה באהבה כל חייו. כשבאָבע לא יכלה עוד לגדלו נשלח שמואל לבית יתומים.


הילד שמואל עם באָבע, 1924

מעט ידוע על ילדותו ונעוריו של שמואל. הוא היה ספורטאי ולימים התקבל כחבר בקבוצת הכדורגל ובנבחרת ההתעמלות של 'מכבי קישינב'.

נבחרת ההתעמלות מכבי קישינב. שמואל הפוך על המקבילים, מצד ימין

שמואל עלה לארץ ישראל במרץ 1938 כחבר בתנועת הנוער הציונית 'גורדוניה'. הוא התחיל את חייו בארץ בקיבוץ מסדה, ואחר כך עבד כפועל ברחובות. במאי 1941 התגייס לצבא הבריטי ושוחרר באוגוסט 1943 בשל מחלה.

שמואל זוקין במדי הצבא הבריטי
בשירות הצבאי; שמואל יושב מצד ימין

אחרי המלחמה הקים עם כמה חברים מהצבא הבריטי מפעל קטן ליצור צעצועים בירושלים, אך הוא נסגר לאחר זמן קצר. בימי מלחמת השחרור התנדב והיה נוטר.

שמואל זוקין (מצד שמאל)  במדי צבא

בשנת 1949 נשא לאשה את רחל לבית אצלאן. בני הזוג גרו בירושלים ובה נולדו שתי בנותיהם: אילנה (היום בריל) וחגית (היום זוסמן). שמואל עבד, בין היתר, כנהג במשרד מבקר המדינה. הוא נפטר מהתקף לב במארס 1974.

ומה באשר לשאר בני זוקין שלא הגיעו ארצה? אֶחיו של שמואל (שמאי, שבתאי-שאול ויצחק) ואחותו (זלאָטע) חיו כולם בבואנוס איירס. דודם, פרידל זוקין, אימצם כשהגיעו לשם כילדים קטנים. הם נסעו לבואנוס איירס בסמוך לאחר פטירת הוריהם (ולא ב-1931 כפי שמשתמע מן הכתבה בעיתון). להוציא את יצחק, כולם הקימו משפחות וזכו לילדים ולנכדים. כולם נפטרו מהתקפי לב בהיותם בני חמישים עד שישים (למעט האחות שהאריכה ימים). שמואל לא פגש פנים אל פנים אף לא אחד מהם, אבל החליף עמם מכתבים ותמונות. 

שמאי זוקין ובני משפחתו
בעלה של זלאטע ובנותיה
יצחק ושבתאי זוקין

האח שאומץ בקישינב ונשאר שם נקרא צבי (הירש) גלפרין. הוא נשא לאשה את פולינה דבורקיס, אחייניתו של אביו המאמץ, ונולדו להם שני ילדים. בימי מלחמת העולם השנייה נשלחה המשפחה למחנה ריכוז באוקראינה והירש מת שם ממחלת הטיפוס.

בנותיו של שמואל, שהיה אדם סגור, הכירו את סיפור חייו בקווים כללים בלבד. לפני שלוש שנים אחת מהן מצאה מעטפה בת ארבעים שנה ובה הכתובת של בת-דודה מבואנוס איירס וכך נוצר עמה קשר שאִפשר להשלים מידע. או אז נודע לבני הדור השני והשלישי גם על הענף שהגיע לקישינב.

נספח: הכתבה המקורית ותרגומה לעברית

הודות לעיתון 'די אידישע צטונג', בחור בארץ ישראל 
מוצא את שלושת אחיו ואחותו, שמעולם לא הכיר, בבואנוס איירס
באמצעות 'תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם'

משפחה יהודית גדולה זכתה באושר לא רגיל הודות לדי אידישע צטונג. הודות לסיפור הראוי לציון שנדפס ב'תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם', מצאו אחים, שלא ראו איש את אחיו כל החיים, זה את זה. מכאן ואילך הם יוכלו לחגוג יחד אושר משפחתי.

מדובר במשפחת זוקין. הפרשה התגלגלה לדי אידישע צטונג דרך מכתב ששלח דוד ויצמן מארץ ישראל, לאביו אהרן ויצמן מבואנוס איירס.

אהרן ויצמן מוכר בבואנוס איירס כסופר ומורה. בדי אידישע צטונג נדפסו סיפורים הומוריסטיים פרי עטו. בנו של אותו אהרן ויצמן, בחור צעיר בשם דוד ויצמן, שהיה מנהיג נוער ב'גורדוניה' בבואנוס איירס, חי לאחרונה בארץ ישראל, שם הוא עובד בקבוצה ומשם נשלח קודם לכן כמדריך לליטא.

בקבוצה בה עובד דוד ויצמן נמצא גם בחור בשם שמואל זוקין. שמואל זוקין הוא מקישינב.

דוד ויצמן סיפר במכתב לאביו אודות שמואל זוקין: במקרה הוא סיפר לי מקצת מקורות חייו. כשהיה בן כמה חודשים, ב-1918, שני הוריו נפטרו ביום אחד מן ה'הישפּאַנקע' [מגפת השפעת 'הספרדית']. היו לו כמה אחים ואחות. האחים והאחות היגרו לארגנטינה (אינו יודע אם באמצעות יק"א, אינו בטוח). אח גדול שלו אומץ בידי משפחה עשירה חשוכת ילדים בקישינב. הוא [שמואל] נשאר אצל קרובים. כפי הנראה הם היו עניים ומסרוהו לבית יתומים. הוא גדל בלי לדעת דבר על משפחתו, אפילו לא ידע שאחיו גדל במשפחה באותה עיר (המשפחה שאימצה את האח ביקשה שייגדל כבנם, והוא לא ידע דבר על משפחתו הקודמת).

כשגדל, החליט בית היתומים לערוך מסע הופעות בבתי המדרש. כדי לעשות רושם כתבו העסקנים את הביוגרפיה של שמואל כדי שיספרה בפני הציבור בבתי המדרש. הבחור עשה כך וסיפר על עצמו כאילו מדובר באחר, ובסוף שאל: 'התדעו מי הנער? זה אני'. ולכן 'עזרו לבית היתומים', וכך הלאה. הוא עצמו לא הבין בדיוק מה הוא סיפר, אבל נערים שהיו בבית המדרש שמעו שאחיו אומץ בידי משפחה זאת וזאת. במקרה הם למדו אתו יחד בגימנסיה. למחרת הם גילו את הסוד שהוא לגמרי ממשפחה אחרת ושאחיו נמצא בבית יתומים. הבחור מיד הלך לבית היתומים והתוודע לאחיו. תארו לעצמכם את המחזה! האח הגדול סיפר להורים המאמצים שהוא יודע את הסוד. הוא הציע להם שיחסיהם לא ישתנו, אבל עליהם לאפשר לו להביא מזמן לזמן את האח מבית היתומים. הוא קיבל את רשותם. בפגישותיהם החלו שני האחים לחפש את תמונות הוריהם, אבל עד היום לא מצאו. עם זאת, הם מצאו כתובת ישנה של אחיהם בארגנטינה. הם שלחו מכתב לכתובת זו, אבל לא קיבלו כל תשובה. היום הצעיר (זה מבית היתומים) הגיע ארצה ונמצא אצלי בקבוצה. הוא היה מאושר לו יכול היה לבקר את קרוביו בארגנטינה: שלושה אחים, אחות וגם דוֹד (אחי אביו). האחים היגרו כבר לפני שלוש-עשרה שנה. האח אינו זקוק לעזרתם (לפעמים היזקקות כזו עלולה להפחיד ולהוות מחסום בפני התגלותם). שמות האחים הם : 1. שבתאי; 2. שמאי; 3. יצחק – שם המשפחה זוקין. שם האחות זלאטה (אחרי החתונה מן הסתם שם משפחתה אחר). הדוד היה זאגאטאוושטשיק במקצועו [ברוסית заготовщик הוא תַּפָּר] בבואנוס איירס, ואולי עוסק בזה גם היום. שמו פרידל זוקין.

זה הסיפור שדי אידישע צטונג עיבד מהמכתב ופרסם עם מבוא והערות, ועם סיום שבו קריאה לכל מי שיש לו ידיעות בעניין.

פרסום הסיפור קלע מיד למטרה. קוראי העיתון הגיבו במהירות העולה על מה שניתן לצפות וחיפשו את האחים שלא ידעו איש על רעהו כל חייהם.

כולם, האחים והאחות, נמצאים דווקא בבואנוס איירס.

הם עצמם קראו את הידיעה ו... מצאו עצמם משתקפים בה.

– 'הלוא אלה הם אחינו', הם קראו ורצו אל די אידישע צטונג.

שמעו מעשה!

'שנים', כך סיפרו לנו האחים זוקין המתגוררים בבואנוס איירס, 'כתבנו לאחֵינו בקישינב, אך לא קיבלנו כל תשובה מהם. איפה הם נמצאים? מדוע איש אינו עונה לנו? כתבנו, תשאלנו אנשים שהגיעו מקישינב, אך לא יכולנו להיוודע דבר. שמענו ממישהו שהאח הגדול יותר, שאומץ בידי משפחה עשירה, חי, בריא וטוב לו, אך המשפחה אינה מעבירה אליו כל מכתב, כי אינם רוצים שייתכתב עם קרוביו... הם חוששים שיעזוב אותם... הם גידלו אותו... אין להם ילדים משלהם... האח הוא 'ילדם' היחיד... הם שומרים עליו כעל בבת עינם... הוא התחתן ולא חסר לו דבר... יש לו 'עסק'. כך סיפרו לאחים מבואנוס איירס, והם לא הצליחו למצוא דרך לתקשר אתו.

מה היה על האחים לעשות?

הם ניצלו את כל האמצעים האפשריים למצוא את שני אחיהם, אבל כל המאמצים היו לשווא. שלושת האחים והאחות  שבתאי, שמאי, יצחק וזלאטע זוקין  גרים בבואנוס איירס. הם שמונה שנים בארץ. הם נסעו והשאירו שם את אחיהם הקטנים, אשר נעלמו מהם. גם הם, ארבעת האחים, היו קטנים. עכשיו הם נשואים, יש להם ילדים, והם הסתגלו לרעיון שאינם יודעים לאן נעלמו שני האחים... האחות, זלאטה, אינה נקראת כיום זוקין, כי אם קוזלובסקי, כשם בעלה. עבורם מציאת האחים האובדים היא נס משמיים.

– מי יכול היה לצפות זאת?

אחד האחים מבואנוס איירס סיפר לנו: אבא ואמא נפטרו באותו יום. כן, ביום אחד נפטרו, ואנו נשארנו חמישה זאטוטים יתומים... אחינו הצעיר, שמואל, היה אותו זמן בקושי בן שבועיים. לקחה אותו אליה אומנת. היא לא יכלה להחזיקו זמן ממושך מחמת עוניה, וההמשך מסופר בסיפורו של אחינו.

מה יכולנו לדעת? מה יכולנו לעשות? אותנו, שלושה אחים ואחות, העבירו לבואנוס איירס ופה אנו מנהלים חיים שקטים כעובדים בתעשית הפרוות.

מוסיף אח אחר: איננו מאלה שעליהם אומר האח שמואל שאינו צריך מהם דבר... איננו נבהלים... אנו אכן פועלים פשוטים אבל לא היינו נבהלים לו אחינו היה באמת זקוק לעזרתנו... איננו מאותם אחים.

מובן שאי אפשר לתאר את השמחה שחשים האחים באמרם מילים אלה. שמחה זו תבוא יותר לידי ביטוי כאשר יתקשרו אלה עם אלה באופן הדוק יותר. תחילה יתקשרו עם האח הצעיר ביותר, שנמצא כעת בארץ ישראל, ודרכו עם המבוגר יותר הנמצא בקישינב.

מעניין לציין בהקשר זה משהו: כאשר קיבל אהרן ויצמן את המכתב מבנו, על המקרה המוזר עם האחים זוקין האבודים, עשה תחילה מאמצים למצוא את המשפחה בכוחות עצמו. הוא תחקר אנשים, פנה לבני עיר, ובפרט למי שבאו מקישינב. יהודים בקישינב הכירו אלה את אלה יותר מן המקובל בערים גדולות. אבל כל מאמציו לא הניבו פרי. איש לא יכול היה לספק לו מידע אודות האנשים האלה בבואנוס איירס. וכאן המעניין ביותר  שדי אידישע צטונג פרסם את מכתבו של הבחור מארץ ישראל והאחים מיד נזעקו. הסתבר שהאחים גרים מרחק בלוק אחד מאהרן ויצמן...

מיד התקיים מה שכתבנו ב'תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם', שכאשר המילים שנדפסו בדי אידישע צטונג תגענה ישירות לקרובים, אזי הגיוני ביותר שיישמחו בהן כמו בזכייה גדולה.


הכתבה המקורית שנדפסה ב-25 ביוני 1939
____________________

אבישי ליוביץ' גר בתל אביב. הוא גימלאי ומתנדב בעמותות שונות, תלמיד נצחי וחובב תולדות עמנו.

יום שני, 23 באפריל 2018

פה ושם בארץ ישראל: גַּמָּל גַּמָּלִי, מִיסָעָה, לא לעשן ולא לירות

א. טכנולוגיה

'המראה של הגמל והמדרגות הצמודות הצחיק אותי', כתבה לי עירית עמיאל, 'למרות שהגיוני לעזור לגמל, שאין לו שום התנגדות שישבו על הגב שלו, אבל הוא מאוד לא אוהב שמאלצים אותו לכרוע ולעמוד לסירוגין'. 

התמונה צולמה בכניסה לגן הלאומי סבסטיה.

צילום: עירית עמיאל

ב. ספינת המדבר ברמת אביב?

ועוד בעסקי גמלים...

מהו 'גמל מים', ומה יש לו לחפש ברמת אביב?

צילום: איתמר וכסלר

ובכן 'גמל מים', כך למדתי מהאתר של חגי אביתר, הוא צנרת ההזנה ממקום החיבור לרשת העירונית אל המבנה והוא מכיל בתוכו מסנן, מונה מים ומגופים. תהליך התקנת גמל מים באתר כולל הכנות לעמדות כיבוי אש ולמערכת מתזים.

הנה כך נראה גמל מים אמיתי:


ג. פינת הלשון: מִיסָעָה

יש מילה כזו, ופירושה (על פי ויקיפדיה): חלק הדרך או הכביש המיועד למעבר כלי רכב גלגליים, ובפרט לכלי רכב מנועיים כגון מכוניות או משאיות, באותו אופן שמדרכה היא החלק בדרך המיועד להולכי רגל. 

כלומר, מדרכה היא לדורכים ומִיסָעָה היא לנוסעים.

צולם ליד מושב רמת רזיאל בהרי ירושלים.

צילום: צבי פיש

ד. נא לא לירות על מכלית הגז

ליד היישוב נילי, באזור מודיעין, צולמה מכלית הגז הפלסטינית הזו.

שימו לב לתמרורי האזהרה: לא לעשן ולא לירות ברובה סער... בסך הכל הגיוני.

צילום: חיים קלינמן

יום חמישי, 19 באפריל 2018

כִּנּוֹר ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון

מאת אליהו הכהן

לכבוד יום העצמאות השבעים של מדינת ישראל
ובמלאת מאה וארבעים שנה
לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל


א. הציונות והזמר העברי

את השירונים העבריים הראשונים, שראו אור במרוצת המאה ה-19, חותם השירון כנור ציון, שנדפס בהוצאת 'תושיה' בוורשה בשנת תר"ס (1900). היה זה תאריך סמלי: מפנה המאה, שהיה גם שנת מפנה בהיקף הפרסומים של שירוני זמר עברי.

ארבע שנותיה הראשונות של המאה העשרים היו שנות עדנה לזמרת ציון. עד בוא העלייה השנייה, בשנת 1904, ראו אור יותר שירונים מאשר בכל ימי העלייה הראשונה שקדמו להם (1904-1882). לפריחה כזו של שירונים עבריים חדשים לא היה תקדים. תרמו לכך בלי ספק ששת הקונגרסים הציוניים הראשונים (בשנים 1903-1897), שהעצימו את ההתעוררות הלאומית ובתוך כך הגבירו את ההתעניינות גם בזמרה הציונית.

ואכן, לזמר היה חלק חשוב בהפצת התודעה הציונית. דומה כי יותר מכל מסמך או הרצאה מלומדת, ליבּוּ שירי הזמר העבריים הראשונים את הרגשות הלאומיים ואת הכיסופים לארץ חמדת אבות מאז ראשית ימיה של חיבת ציון. הקונגרסים הציוניים, שבהם יוצגו למעלה משש מאות אגודות של 'חובבי ציון' שהוקמו בקהילות השונות, בעיקר במזרח אירופה, ההכנות שקדמו להם והדיונים שבאו בעקבותיהם, העלו את מפלס השירה הפומבית של שירי זמר עבריים בקהלים שרובם לא היו דוברי עברית.

כאשר אנו נשאלים כיצד הפכה הלשון העברית לשפת דיבור, אנו מרבים להזכיר את תרומתם של אליעזר בן יהודה ושל מורי העלייה הראשונה לעידוד הדיבור בעברית בארץ. אך לא פחות מהם שימש גם הזמר העברי החדש מנוף להנחלת השפה. מרגע שמילים עבריות של שירים, כמו 'התקווה', 'חושו אחים חושו', 'משאת נפשי', 'שאו ציונה נס ודגל' ודומיהם, החלו להתגלגל בפיות המזמרים, משנה לשנה יותר ויותר, התפשטה גם הלשון העברית יותר ויותר. זמרת ימי העלייה הראשונה תרמה להרחבת השימוש בשפה העברית, בעוד שקודם לכן הייתה העברית בשימוש בעיקר בשירת קודש. 

שירונים אחדים נשאו שמות עבריים של כלי נגינה מן המקרא, כמו נבל עשור (ורשה תר"ס), נבל עשרים (פיוטרקוב תרס"ב), או כנור ישורון (ורשה תרס"ב). ברובם הופיע השם 'שירי ציון' בכותרת או בכותרת המשנה. 

שני שירונים רבי תפוצה בשם כנור ציון, יצאו לאור בסוף תקופת העלייה הראשונה, האחד בוורשה והשני בירושלים בעריכתו ובהדפסתו של אברהם משה לונץ. מאמרנו זה מוקדש לכינור הראשון.


ב. 'ספר המאה' של הביבליותיקה העברית

בשנת 1896, השנה שבה פורסמה מחברתו של הרצל מדינת היהודים, נוסדה הוצאת הספרים העברית 'תושיה', שהייתה חלוצה בתחום המו"לות העברית. מייסדה היה הסופר והעורך אברהם לייב שָׁלְקוֹביץ (1921-1866), אז בן שלושים בסך הכל, שנודע בכינויו 'בן-אביגדור'.
          
גלויה עם תמונת בן-אביגדור בהוצאת 'התחייה'

אחד ממפעליה החשובים של ההוצאה היה 'ביבליותיקה עברית', כלומר ספרייה בעברית. זה היה מפעל אדירים שנועד להפיץ יצירות עבריות פרי עטם של טובי הסופרים והמשוררים העבריים וכן מבחר של תרגומים מספרות העולם. עשרות רבות של כרכים הופיעו בסדרה זו בין השנים 1905-1897.

בסדרה זו, שאימצה את הסיסמה 'ביבליותיקה עברית לכל בית בישראל', יצאו בין היתר ספרי השירים הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי, כמו גם יצירותיהם של דוד פרישמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יוסף חיים ברנר, יהודה שטיינברג ורבים אחרים. הייתה זו זריקת מרץ ועידוד לספרות העברית, שבאותן שנים הייתה נתונה בתקופת משבר קשה, לכותביה ולקוראיה.

הכריכה הצבעונית של חוברות 'ביבליותיקה עברית'

את 'ספר המאה' של ה'ביבליותיקה', החליטה ההוצאה לייחד לקובץ בשם כנור ציון: מבחר שירי ציון בשפת עבר, ולהקדישו לכבוד הקונגרס הציוני הרביעי שהתכנס בלונדון בקיץ תר"ס (1900). שלא כמו ספרי הביבליותיקה האחרים, כיבדה ההוצאה את האירוע המיוחד בהצבת שער מצויר צבעוני בראש הספר.


בעותק שברשותי נרשמה הקדשה אישית מנוקדת, בכתב יד קליגרפי של פלוני ושמו מרדכי בישניצר, תושב ברודי שבגליציה המזרחית, שנועדה כנראה לחברתו או לאהובתו. נוסח ההקדשה מעורר געגועים לימים שבהם לא הביעו אהבה בנוסח 'מת עליך, אחותי', 'אין עלייך', או 'שרוף עלייך', אלא בענווה ובתמימות:
יעירו בָּךְ השירים האלה רגשות חמות בעד ציון ובעד עמנו. ויהי לָךְ הספר הזה מוגש ביחד עם ברכות רבות ליום הִוָלְדֵך. מאת רֵעֵך המוקירֵך מאד. 
מרדכי בישניצר 
ברודי, יום 24 לחֹדֶש טבת תרס"א 
16/1/1901
אוסף אליהו הכהן

הקונגרס הציוני הרביעי התכנס בלונדון בהשתתפות הרצל ונורדאו, מנהיגי התנועה הציונית דאז. זה היה ציוּן דרך גם בתולדותיו של ההמנון הלאומי. במסיבה שהתקיימה בימי הקונגרס קם ממקומו דוד שוּב, ממייסדי ראש פינה, ושר בפני הצירים בקימה את השיר 'התקווה', שמילותיו נדפסו בכנור ציון. מעמד מרשים זה סייע לאימוצו של השיר כהמנון התנועה הציונית.

ג. השירון והשפעתו 

כנור ציון היה הריכוז הגדול ביותר של שירי ערגה וכיסופים לציון שיצא אי פעם בשפה העברית. הוא הציג את השתלשלות הזמר הציוני מאז התנ"ך ועד לימי הדפסת הספר. וכך, נכלל בתוכו 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' (תהלים, קכו)  שיר שניתן לכנותו השיר הציוני הראשון – ואחריו המזמור 'על נהרות בבל', שבו הופיע המשפט 'שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן' (תהלים, קלז 3). העורך  כנראה בן-אביגדור בעצמו  תפס את המושג 'שירת ציון' במובנו הרחב וקיבץ אל הספר 84 פריטים, החל מפסוקי מקרא ופיוטים, עבור בשירים של משוררי ימי הביניים ותקופת ההשכלה, וגמור בשירי חיבת ציון, שתופסים חלק נכבד מהספר. חותם את הספר שירו של יעקב כהן 'עתידות', שחובר זמן מה קודם הדפסת הספר.

השער הפנימי של 'כנור ציון'

כטבעו של לקט שירים, נעדרו ממנו כמה משירי הזמר החשובים של ימי העלייה הראשונה, ביניהם 'חושו אחים חושו', שיריו של אליקום צונזר 'שיבת ציון' ו'במחרשתי' (שיר 'השושנה' לא יוחס לצונזר ונרשם כ'שיר עם'), שלושת שירי ראשון לציון, 'בארץ הצבי' ועוד. אך אין זה מוריד מערכו הרב של הספר, שהביא מצבור נרחב וחסר תקדים של שירים. כפי שנראה בהמשך, מפעל מבורך זה גם זכה לביקורת קטלנית.

לספר הייתה מטרה כפולה: לא רק להביא בפני הקורא לקט נבחר מן המצאי של שירי ציון, אלא גם לעודד את הלחנתם של שירים שעדיין לא היו לשירי זמר. מתוך הכרה בדלותו של אוצר שירי הזמר העברי באותם ימים, הפנה בן-אביגדור בהקדמתו קריאה מפורשת למלחינים שמספרם, 'לדאבוננו', זעום, 'ופעולתם דלה', למלא את חובתם הלאומית ו'לחבר מנגינות לכל השירים הראויים לכך'.

מתוך הקדמתו של בן-אביגדור ל'כנור ציון'

מנחם זלמן ולפובסקי
אין לדעת כמה נענו לקריאה זו, אך נאמנה עלינו עדותו של הסופר מנחם זלמן וָלְפוֹבְסְקי (1975-1893), יליד העיירה סוראז' (פלך צ'רניגוב), שכתב פרק זיכרונות יפהפה ואותו הקדיש ליחס המיוחד שגילה אביו לכנור ציון. מעדותו מתברר לא רק עד כמה היה הספר יקר ללבם של ציונים ברחבי תחום המושב הרוסי, אלא גם שאביו היה אחד מאלה שנענו לקריאה והלחינו לעצמם ולבני ביתם כמה מן השירים שבספר.

וָלפובסקי תיאר במילים נרגשות איך נהג אביו לקרוא בפניו שירים מתוך הספר, ולהסביר לו את משמעותם. הנה כמה קטעים מדבריו ('אבי ו"כנור ציון" ', דבר, 7 באוקטובר 1949, עמ' 3; כונס לספרו קרובים בנפש, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח, עמ' 156-151).
מ"ז ולפובסקי, קרובים בנפש, עמ' 153-152

ולפובסקי ממשיך ומספר כי זו הייתה דרכו של אביו לחנכו לאהבת הציונות. והנה, עיקר החינוך הציוני היה בחידוש שהנהיג אביו בביתו: חילוּן המנהג העתיק של שירת זמירות השבת.


קרובים בנפש, עמ' 158-157

הנה כי כן, אנו למדים כי יהושע פאלק ולפובסקי, אביו של מנחם זלמן, היה אחד ה'מנגנים' שנענו לקריאתו של בן-אביגדור.

ולפובסקי המשיך להתרפק על זיכרונותיו, ופירט את מקצת השירים שאביו זימר ליד שולחן השבת:

קרובים בנפש, עמ' 159-158 

בהקדמתו לכנור ציון ביקש בן-אביגדור לעשות נפשות לשיר הציוני. הוא היה מודע לכך שגם בין חובבי ציון יש כאלה שרואים בחזון שיבת ציון הזיה של בעלי חלומות, שאינה יכולה להתממש 'על פי השכל', ולהם קרא לנטוש את 'הבינה הישרה' ולהפעיל את הרגש. 'כנור ציון  זה כוחו: לפעול על הלב העברי'.



כמחצית משירי הקובץ זכו לימים למנגינות. אחדים מהם, כמו 'שיר המעלות', 'על  נהרות בבל' או 'יפה נוף משוש תבל', התכבדו כל אחד בשפע לחנים. גם שירי הערש של תקופת חיבת ציון, כמו 'נומה פרח בני מחמדי' או 'שכב הרדם בן לי יקיר', זכו לריבוי לחנים. שירים נוספים, כמו 'שאו ציונה נס ודגל', 'משאת נפשי', 'אם אשכחך' ו'אל הציפור', הושרו בשניים עד שבע מנגינות כל אחד. לשירי כנור ציון הולחנו והותאמו בסך הכל קרוב למאה לחנים, זהו מספר גדול מאוד שהצדיק את ההתייחסות לספר כאל שירון, גם אם לא צורפו אליו תווים. 

ד. דעת הביקורת

בסקירה 'ספרותנו היפה בשנת תר"ס', שהתפרסמה בכרך השני של ספר השנה, שערך נחום סוקולוב (ורשה תרס"א, עמ' 267), שיבח העורך והמבקר הצעיר יוסף קלוזנר את כנור ציון. הוא גמר את ההלל במיוחד על העובדה שהשירים מייצגים את ההיסטוריה היהודית כולה, מימי קדם ועד ראשיתה של המאה החדשה: 'הספר הזה מוכיח לנו', כתב קלוזנר, 'כי כמעט שלא היה אף משורר עברי אחד, אשר בת-שירתו לא הייתה מסוּרה לציון. העם העברי לא שכח את ארצו מעולם, ומשורריו – לב העם – הקדישו לארץ תקוותנו את מבחר שירותיהם'. הוא ראה בכך ערך חינוכי רב, והוסיף: 'ובראותנו, כי לא הייתה אפילו תקופה ישראלית אחת, שבה לא נתחברו שירים ציוניים, אז נרגיש כי רעיון התחייה היה תמיד לא רק משאת נפש רוממה של העם העברי, כי אם גם חלק אורגני מנפשו'.

עם זאת, בחירת השירים לא תמיד עלתה עם טעמו האישי של קלוזנר. כך למשל, לדעתו אפשר היה למצוא פסוקים יפים יותר בשיריו של שלמה אבן-גבירול. במקום 'אל הציפור' של ביאליק  שקלוזנר הגדירו, בקוצר ראות מפתיע, 'שיר פרימיטיבי מאוד וחסר גוון מיוחד'  היה הוא משבץ שיר אחר שלו, את 'משה מת יהושע מכניס', שמוכר יותר בשם 'מתי מדבר האחרונים'... (על היחסים המסובכים שבין קלוזנר לביאליק, ראו ברשימתו של דוד אסף, 'זיכרון בספר: הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר שפורסמה ונשכחה', בלוג עונג שבת, 7 ביולי 2015).

ביאליק (מימין) וקלוזנר; תמונת סטודיו בוורשה, 1904

קלוזנר אף ציין לטובה את הידורו של הספר, 'כראוי לקובץ שירים לאומיים', את הנייר הטוב ואת השער המצויר, והביע תקווה שהוא יימצא בידי כל נער וכל צעיר מישראל.

לעומת קלוזנר המשבח, התפרסמה באותם ימים ביקורת נוספת שדנה את כנור ציון ברותחין. 

דוד באגאן, מבקר ספרותי שגר בעיירה לומז'ה, פרסם בעיתון המגיד, שנדפס אז בקרקוב (18 באוקטובר 1900, עמ' 484-483), רשימה משתלחת על עצם הוצאת הקובץ, על עורכו, ועל השירים הכלולים בו. במאמרו 'מה נעשה בספרותנו', הגדיר באגאן את הוצאת הספר 'קלות ראש, שבה נוהגים סופרינו ועורכינו בבואם להגיש דבר אל שולחן הקורא העברי':
הוי, אל גדול ונורא! תשעים ותשעה ספרים צריכה הייתה הוצאת 'תושיה' להוציא לאור ב'ביבליותיקה העברית' למען הגיע עד 'כנור ציון'! הזה הוא הסיום למאת הספרים הקודמים? ... הבזה יקרבו את קוראינו לספרותנו ויטעו בלבם אהבה לה? ... איה הטעם הספרותי אשר לאנשים האלה? ... מלאכת סידור הספר בחיפזון ולא נערך כראוי ... מה דמות תערך, חברי, לספר כזה? ... אשר אליו לוקטו גם מזמורים מספר התהלים, וגם פסוקים מספרי הנביאים ותפילות ותיקוני חצות ופיוטים ופזמונים וקינות ושירים? אם היו לנו עד עתה קינות אך ליום התשיעי באב, הנה תהיינה לנו מהיום קינות לכל ימי השנה!
באגאן, בביקורתו הצולפת, לא חסך את שבט לשונו מדברי בן-אביגדור בהקדמתו, כי כוחו של הספר 'לפעול על הלב העברי'. הוא ציטט מתוך הספר שיר של אבן עזרא ('אבי, אבי, מתי תביא את אליהו הנביא?'), והקדים לו הערה מגחיכה: 'מה רבה הפעולה, אשר יפעל על הלב השיר [הזה] ... התבין, רֵעי, את אשר בשיר הזה? אני אך מעט מזער אבין בו'.

במבט ביקורתי מאוחר, כמה מהערותיו של באגאן היו מוצדקות. כך למשל, לא הייתה הצדקה לכלול בקובץ שיר ארוך ולא חשוב של שד"ל ('לתשעה באב'), שמשתרע על פני חמישה עמודים. באגאן טען ששיבוץ השיר משפיל את כבודו של שד"ל, שעיקר פרסומו הוא כביבליוגרף ולא כמשורר. זאת ועוד, אם מדובר על מבחר משירי ציון, הרי שצריך להוציא ממנו כשלושת-רבעי מן השירים שנכללו בו. כך למשל, שיר 'דרך כוכב מיעקב', של רחל מורפורגו, לא יקרב את לב בנות ישראל אל הספרות העברית, על אף שנכתב בידי אשה... לעומת זאת, 'לפלא גדול' הוא בעיניו מדוע לא נכללו 'שירו של יוסף מזל הידוע, אשר יושר בפי כל' (כוונתו, כנראה, לשיר 'נר תמיד'), או 'התחייה' של אריה ליב יפה (הכוונה ל'משירי התחייה', שפורסם בשנת 1898 ובו נעסוק בקרוב ברשימה מיוחדת).

ובאגאן לא חתם את מאמרו עד שגמר להתחשבן גם עם הוצאת 'תושיה': 
והגרוע מכל היא הספסריות, אשר עשתה הוצאת 'תושיה' בהוצאת ה'כנור ציון'. היא מקדשת אותו לכבוד הקונגרס הציוני! הדבר הזה דומה בעיני לנשיקה, שנשק הרב הידוע את יד הד"ר הרצל לפני שנים אחדות באחד הקונגרסים... אל אלהים! הספרות צריכה להיות גברת הקונגרס, והנה היא נכנעת תחתיו! 
אחד מעמודי תוכן העניינים של 'כנור ציון'
  
ה. משהו על בן-אביגדור


הקובץ כנור ציון היה מיזם אחד בלבד מתוך עשרות שהגה בן-אביגדור והוציא לפועל.

בן-אביגדור, יליד העיירה ז'ולודק (פלך גרודנה), היה סופר, עורך, מורה ומו"ל. בוורשה, אליה הגיע בגיל עשרים וחמש, כיהן כמזכיר אגודת הסתרים 'בני משה' שייסד אחד העם. שמו נקשר במפעלי מו"לות חלוציים בתחום הספרות, ובעיקר בתחום הספרות לילדים שעשתה אז את צעדיה הראשונים. עוד בשנת 1891 החל להוציא לאור את סדרת 'ספרי אגורה', מיזם חלוצי להפצת 'ספרות בעד המון העם', כהגדרתו. בסדרה זו יצאו עשרות חוברות שנמכרו בפרוטות, נכרכו יחדיו וזכו לפופולריות עצומה.

כריכת 'ספרי אגורה' (אוסף אליהו הכהן)

אחריהן החל להוציא סדרות נוספות של חוברות לילדים, שכולן היו רבות תפוצה, ובהן ביבליותיקה לילדים ולנערים, פרחים, ניצנים, ביכורים  מאות רבות של חוברות, שנפוצו ברבבות עותקים, ותרמו להטמעת השפה העברית בקרב תלמידים ובני נוער בתפוצות. זאת נוסף לעיתוני הילדים הראשונים, שיזם את הוצאתם בראשית המאה העשרים. על דרך הצחוּת אפשר לומר שבין המו"לים באותה עת נחשב בן-אביגדור ל'שיא במו"ל'...  

גולת הכותרת בתחום ספרות הילדים היה העיתון עולם קָטָן  שבועון לילדים משובח ויפהפה, עשיר בסיפורים ובשירים, בכתבות מארץ ישראל, בתצלומים ובאיורים. לעיתון זה היה קהל קוראים נלהב בכל רחבי העולם היהודי ובהיקף ללא תקדים. את העיתון המהודר הזה, שהתמיד להופיע במשך כחמש שנים (תרס"א-תרס"ה), ערך בן-אביגדור והוציא לאור יחד עם גיסו שמואל לייב גורדון (של"ג), תוך מאבק מתמיד עם קשיים כלכליים. אמרו על העיתון שהצלחתו עומדת 'על הניסים ועל הגיסים' (לימים יוחסה אמרת כנף זו גם לארבעת הגיסים של משפחות שרת, הוז, גולומב ואביגור). לא יצא לפניו עיתון כדוגמתו. השתתפו בו טובי הסופרים והמשוררים העבריים שכתבו לילדים באותה עת: שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, זלמן שניאור, יעקב כהן, יהודה שטיינברג, יצחק קצנלסון, אהרון ליבושיצקי ואחרים.

הנה כמה דוגמאות למפעלותיו של בן-אביגדור:



אחרי עולם קטן, וכהמשך לו, ייסד את עיתוני הילדים החיים והטבע והנעורים, ובמקביל הוציא במשך שנתיים, בשיתוף עם של"ג, את הפדגוג  ירחון עברי ראשון להורים ומורים, שקדם בעשר שנים לכתב העת החינוך.

בשנת תרע"ז, במלאת חצי יובל שנים לעבודתו הספרותית והמו"לית, יצאה לכבודו חוברת ובה רשימה של כמאתיים וחמישים (!) סופרים וחכמים – חשובי היוצרים בשפה העברית – שאת יצירותיהם ערך והוציא לאור עד אז. לחוברת צורפו דברי הערכה לפועלו שכתבו הסופרים ראובן בריינין, פישל לחובר, שלמה צמח, הלל צייטלין, אברהם כהנא ואחרים.


חוברת לחג יובלו של בן-אביגדור, ורשה תרע"ז

בדברי הפתיחה הבלתי-חתומים לחוברת נסקרה פעילותו של בן-אביגדור כסופר, כעורך וכמו"ל.

כסופר  סיפורו הראשון, 'לאה מוכרת הדגים' (1891), נחשב נקודת מפנה שהבדילה בין ספרות ההשכלה והספרות החדשה, מה שכונה לימים 'המהלך החדש בספרות העברית'. 'בן-אביגדור היה הראשון שהעתיק את ספרותנו מבית המדרש אל החיים. סגנונו הוא הסגנון האירופי הראשון שנראה בספרותנו החדשה', נכתב שם.

כעורך – הוא ערך בעצמו את כל מאות ספרי הוצאת 'תושיה' המהוללת, שהעשירה את ארון הספרים העברי בראשית ימי הציונות במאות ספרים לילדים ולמבוגרים. כמו כן ערך עיתונים, מאמרים וקבצים שונים.

כמו"ל   מעבר לכל מה שמנינו לעיל הוא הקים הוצאות ספרים נוספות, שהבולטות בהן 'אחיאסף', ו'מרכז (צנטרל)', ונטל חלק בפעילות ההוצאות 'סיני' ו'אחיספר'. כל חייו היה עסוק בהוצאת ספריהם של אחרים ולכן לא מצא זמן לכתוב בעצמו. ארבעת ה'ביבליותיקות', שיזם והוציא לאור ('ביבליותיקה קטנה', 'ביבליותיקה גדולה', 'ביבליותיקה לבני הנעורים' ו'ביבליותיקה לילדים'), כללו מאות ספרים של תרגומי יצירות קלסיות מספרות העולם וממיטב היצירה העברית המקורית, בכלל זה המהדורה הראשונה של כל שירי ביאליק (ורשה תרס"ב). 

בספטמבר 1921, ארבע שנים לאחר צאת החוברת לכבודו, יצא בן-אביגדור להשתתף בקונגרס הציוני העולמי השנים-עשר, שהתכנס בעיר הנופש קרלסבד. בקונגרס זה, הראשון לאחר מלחמת העולם הראשונה, אושרה הצהרת בלפור והוחלט על שיתוף פעולה עם שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. ב-21 בספטמבר, כשבוע לאחר נעילת הקונגרס, הלך בן-אביגדור לעולמו בלא עת והוא בן חמישים וחמש. הוא נקבר בבית הקברות בקרלסבד בטקס רב רושם, ובין מספידיו היו נחום סוקולוב, ח"נ ביאליק וקדיש סילמן. 

הצפירה, 22 בספטמבר 1921

ו. 'הזמיר הקטן': הבן של בן-אביגדור
בן זקוניו של בן-אביגדור, נשא את השם כָּלֵב שַׁלקוֹביץ, על שם סבו הרב כָּלֵב בלומגרטן שהיה רב בעיירה וירבָּלֶן בליטא. כלב, שנולד ב-17 בדצמבר 1901, התגלה כילד פלא, שכנראה ירש את כישרונותיו של אביו. עוד בשנות ילדותו חיבר שירים, מכתמים וחידות, אגדות וסיפורים, וכשמלאו לו תשע שנים (!), כונסו יצירותיו בספרון בשם הזמיר הקטן, שראה אור בוורשה בשנת תרע"א (1911). ספרון נדיר זה, ששמור בבית גנזיי, אינו נמצא בספרייה הלאומית.

בשער הספרון הופיעה ההקדשה:
לאבותי הנני מקדיש את ביכורי פרי עטי. באהבה, המחבר. 

כָּלֵב הצעיר כיבד בהקדשות גם כמה מן הסופרים בני זמנו שהשפיעו עליו: את שירו 'התזכור?' הקדיש ליעקב פיכמן, ואת סיפורו 'הפלג' – לחיים נחמן ביאליק.

כשנפטר בן-אביגדור היה כָּלֵב בן תשע-עשרה. נראה כי עם מות אביו יבש גם עטו שלו. מכאן ואילך נדם קולו של הצעיר המוכשר, שהכל צפו לו עתיד מבטיח, ובספרות העברית לא נותר לו הד וזכר.


הרמז האחרון לגורלו של 'הזמיר הקטן' נמצא במודעת אבל שנדפסה לאחר פטירת אמו צפורה ב-1953. מן המודעה עולה כי כלב שלקוביץ קבע את מקומו בניו יורק וככל הידוע עבד בעיתון ניו יורק טיימס. הוא מת בניו יורק בספטמבר 1979.

ז. אחרית דבר

בן-אביגדור נמנה עם שושלת משפחתית של אנשי תרבות וספר ששמם הלך לפניהם:
אחיו, שלמה צבי גולדמן, היה סופר ילדים שחיבר ופרסם שירים, סיפורים ומשלים (הסיבה לשמות המשפחה השונים קשורה לתופעה מוכרת: יהודים העניקו לבניהם שמות משפחה שונים, על מנת למנוע את גיוסם לצבא הצאר בתואנה שהם בנים יחידים). שלמה צבי עלה לארץ ישראל בשנת 1925 והשתקע בה. הוא נפטר ב-1933 ונקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בנו, נחום גולדמן, המנהיג הציוני הנודע, היה זה שהמשיך את מפעלו המו"לי של בן-אביגדור. בשנת 1922 הוא ייסד בברלין, יחד עם ד"ר יעקב קלצ'קין, את הוצאת הספרים 'אשכול', שבה ראו אור, בשנים 1934-1928, עשרת כרכי אנציקלופדיה יודאיקה בגרמנית, שלא הושלמה בגלל עליית הנאצים לשלטון, וכן שני הכרכים הראשונים של האנציקלופדיה העברית אשכול

דבר, 22 במארס 1953
אשתו של בן-אביגדור, צפורה לבית בְּלוּמְגָרְטֶן, הייתה גם היא סופרת ומתרגמת. היא הייתה אחותם של מלכה בלומגרטן (אשת הסופר שמואל לייב גורדון, הוא של"ג), ושל הסופר שלמה בלומגרטן (הוא יהואָש, מתרגם התנ"ך ליידיש). היא נפטרה בשנת 1953
ונקברה בירושלים.

שלושת ילדיו של בן-אביגדור  דבורה, חוה וכלב  רכשו השכלה אקדמית באוניברסיטאות סורבון, היידלברג והמבורג. בנותיו, דבורה וחוה, עלו ארצה. הבן, כָּלֵב, עבר להתגורר בניו יורק ושם גם נפטר ונקבר.

כינורה של ציון המשיך להתנגן בבן-אביגדור עד נשימתו האחרונה. הד לכך מצוי בצוואה נוגעת ללב שחיבר ב-1918, כשחש שימיו ספורים, ובה חשף טפח מהתכניות שעמד על סף הגשמתן (צוואתו פורסמה בכתב העת גנזים, 4, 1952, עמ' 57-52). הנה כמה שורות מהצוואה המרגשת: 
צר לי למות בתקופה היסטורית גדולה וחשובה כזאת לאנושיות בכלל ולאומתנו בפרט. אני מקווה כי המלחמה רבת הדמים ורבת המוראים ... סוף סוף תביא מרפא וגאולה לאנושיות הכואבת ולעמנו האומלל. סוף סוף תשחרר את האנושיות מכבלי המיליטריות, מתגרת ידי המולך האכזרי, מולך המלחמה, השורר בעולם ... הוי מי יתן ואזכה לראות בעיניי את ראשית התגשמות החלום הגדול הזה ולמות אחרי כן במנוחה נעימה, בדעת, כי סוף סוף מצאה האנושיות הכואבת ביחד עם אומתי המסכנה את ראשית דרכה הנכונה בחיים, דרך האהבה והצדק, השלום והפדות, החופש והאור... 
צר לי למות, בייחוד, בטרם שזכיתי לעלות לארצנו, ארץ האבות, ארץ עברנו ועתידנו, לראות בעיניי את שרידי מחמדיה, לנשק את עפרה ולשאוף את אווירה, לחזות בנועם תכלת שמיה ולהתענג למראה הריה ויאורותיה, להתאבל על שוממותה וחורבנה ולהתנחם בבניינה ועל ראשית קוממותה, התחדשותה ותחייתה.  
צר לי למות, בייחוד, בטרם שזכיתי להגשים את מבחר שאיפותיי, להעביר את הוצאת הספרים העברית שלי, 'תושיה'  המחוברת כעת להוצאת הספרים הכללית 'צנטרל'  לארץ ישראל, לכוננה שם על בסיס נכון בל ימוט, ולהגדיל שם את פעולותיה.
אל צעיר בניו, כלב, פנה במשאלה כי ימשיך את מפעל חייו:
חפצי הגדול הוא כי אתה, בני יחידי, תקדיש את עבודתך בייחוד להמשכת הוצאת 'תושיה', להגדילה ולהרחיבה, ולהקריבה אל האידיאל ששאפתי תמיד אליו בעבודתי המו"לית, ושמעצורים חמריים ומפריעים שונים הניאוני מזה, ואני בטוח כי עוד תמצא אמצעים נוספים ותוכל לסול נתיבות חדשות למפעל המו"לי הזה שיסד אביך ושלו הקריב מבחר שנות חייו.
'אדיר חפצי', הוסיף וכתב בן-אביגדור לצאצאיו, 'שכולכם תעלו לארץ ישראל ושם תתיישבו, שם תחיו ושם תעבודו'.

'וחפצי האחרון הוא', סיים את צוואתו, 'כי תעבירו את עצמותיי לארץ ישראל, אם רק לא יבצר הדבר מאתכם ואם רשאי אני לדרוש מכם קרבן יקר שכזה. יהי נא קברי בארץ האבות הברוכה ולא בארץ נוכריה. אם לא הייתה לי מולדת גשמית במציאות, תהי נא מולדת לקברי ולשרידי עצמותיי אחרי מותי'.

דבר, 21 ביולי 1964

ב-22 ביולי 1964, ארבעים ושלוש שנים אחרי מותו, מילא אחיינו ד"ר נחום גולדמן את רצונו. עצמותיו הועלו ארצה מקרלסבד שבצ'כיה ונטמנו בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בעיר זו גם נקרא רחוב על שמו.

בפנתאון המפואר של ראשוני התנועה הציונית, חולמיה ולוחמיה, ראוי לזהור גם שמו של בן-אביגדור.

מצבת בן-אביגדור בבית הקברות הישן של תל אביב (צילום: איתמר לויתן)