יום שני, 16 באוקטובר 2017

סיבוב בחיפה

סיבוב מצולם ברחובות חיפה.

א. אופנה לדוגמניות בעשר שקל

פרס חוסר המוּדעוּת במדינת הפארטאץ' שלנו מגיע לשלט הפרסום הזה בשוק תלפיות.

צילומים: איתמר לויתן

ב. חיפה ההררית

בשכונת ואדי ניסנאס, שבעיר התחתית, יש רחוב ושמו 'רחוב הואדי' (צריך להיות הוואדי). שימו לב להסבר האינטליגנטי ולתעתיק הלטיני.


ג. פרוטקשן

צולם ברחוב מדרגות גדרה.

צילום: יונתן אור-סתיו

ד. 'פחות מיוֹתר': הסכם עם 'שליח הקהל'

הסכם חד צדדי עם השנוררים של 'קופת הקהל' ועם 'שליח הקהל' מטעם עצמו.

צולם בחדר מדרגות ברחוב הרצל.


ה. אחד היה הרצל

שלט ברחוב הרצל 1.


ו. מקודשת, מקודשת

פרנסות של יהודים ברחוב הרצל.



יום רביעי, 11 באוקטובר 2017

בעקבות כרזה אחת: נשף שמחת תורה של שארית הפליטה

מאת רמי נוידרפר



א. נשף שמחת תורה, מינכן 1949

בשנת 1949 נערך נשף (מסיבה בלשון ימינו) מיוחד במינו לכבוד חג שמחת תורה. עדות לאירוע זה יש בכרזה שלפנינו. אך באיזו שפה נכתבה הכרזה ולמה בצורה משונה כל כך? היכן התקיים הנשף, מי היו מארגניו ומי היו האמנים שהופיעו בו?

את הכרזה הזו מצאתי באוסף דיגיטלי של כרזות ('פוסטרים') ממחנות העקורים, באתר של המרכז להיסטוריה יהודית (CJH) שמרכזו בניו-יורק. עיון קצר בכרזה, ששמורה בארכיון ייוו"איבהיר כי היא כתובה ביידיש, אולם באותיות לטיניות. וזה תרגומה:
קרן קיימת לישראל  
ביום ראשון, 16 באוקטובר שנה זו, בשעה 8:30 בערב יתקיים הנשף המסורתי הגדול של שמחת תורה  
באולמות המפוארים של הקפה-תיאטרון הגרמני 
שוואנטאלר שטראסה 13, להגיע דרך זנדלינגר טוֹר או שטאכוּס.  
תוכנית אמנותית עשירה בהשתתפות טובי האמנים היהודים והבינלאומיים  
שלוש תזמורות ג'אז מפורסמות 
דאגמארה (רקדנית) / רחל אנטוּפיצקה (מיט) / נחמה שולמן (מיט)
שמאי רוזנבלום (אמן ההקראה) / מקס מיקסֶר (רקדן בלט)
רחי ברמן (מיט) / דוד רוגוב (מיט)
הילה מילאני (זמרת לה-סקאלה) / האני שטיינור (כנרת)
פרד ופרדי 
(צמד רקדני סטפס נודעים)


בתכנית: מערכונים / הומור / סאטירה / שירה / מוזיקה וריקודים
מזנון טעים וזול  שלושה פרסים למלכות היופי
אטרקציות והפתעות  ריקודים עד עלות השחר

השנה בה נערך הנשף אינה מצויינת, אולם קל לברר שהתאריך הוא 16 באוקטובר 1949, כ"ג בתשרי תש"י, מוצאי שמחת תורה. שנה וחמישה חודשים אחרי הקמת מדינת ישראל. גם מיקום הנשף ברור – בניין התיאטרון הגרמני (Deutsches Theater) במינכן. נקודות ההגעה שמצוינות בכרזה  Sendlinger Tor, הלא הוא 'שער זנדלינגר', ו-Stachus, שמה העממי של כיכר קארלספלאץ – הם מקומות מרכזיים בעיר.

ב. למי נועד הנשף?

אחרי מלחמת העולם השנייה נמצאו בשטחי הרייך המשוחררים בין עשרה לעשרים מיליון עקורים. בין העקורים הללו היו עובדי כפיה ששועבדו בגרמניה, מגורשים, שבוי מלחמה ששוחררו, וכמובן ניצולי שואה יהודים. רוב הפליטים והעקורים חזרו מרצונם לארצות מוצאם או שהוחזרו אליהן בכפייה, אולם כ-850,000 שסירבו, או שלא יכלו לחזור לבתיהם מסיבות שונות, שוכנו במחנות עקורים שכּוּנו Displaced Persons (DP) Camps. מחנות אלה, שמקצתם נבנו על תשתית של מחנות ריכוז לשעבר שעתה הוסבו למחנות פליטים, הופעלו בחסות אונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות) ובתמיכה מסיבית של הג'וינט האמריקני שהשקיע משאבים רבים בשיקום הניצולים.

ג'וזף שלייפשטיין, ניצול השואה הצעיר ביותר (בן ארבע), יושב על משאית של אונרר"א זמן קצר לאחר שחרור המחנה (ויקיפדיה)

בין רבבות העקורים נמצאו כ-250,000 יהודים. כ-80,000 מהם היו ניצולי שואה, ששרדו ממחנות הריכוז ומצעדות המוות, אך רובם היו יהודים יוצאי פולין ששרדו בתקופת השואה בברית המועצות והצליחו לחצות את מסך הברזל ולפלס את דרכם אל מחנות העקורים. היהודים הללו לא רצו, ובמקרים רבים גם לא יכלו, לחזור למקומות מגוריהם שלפני המלחמה. כ-185,000 מהם נמצאו במחנות שהוקמו על אדמת גרמניה, כ-45,000 באוסטריה וכ-20,000 באיטליה. לאחר השואה אימצו רוב העקורים תודעה ציונית ושאפו לעלות לארץ ישראל, אולם זו הייתה סגורה בפניהם עקב מדיניות המכסות והרשיונות של שלטונות המנדט ('הספר הלבן'). היו בתוכם גם רבים אחרים ששאפו להגר לארצות הברית ולמדינות אחרות אולם גם שעריהן של מדינות אלה לא היו פתוחים. מאות אלפי יהודים ששרדו בשואה נאלצו אפוא להמשיך ולחיות במחנות.

יושביהם היהודים של מחנות אלה, שכינו את עצמם בשם 'שארית הפליטה', היו ברובם אנשים צעירים ששאפו לשקם את חייהם במהירות. במחנות התפתחו חיים חברתיים ותרבותיים עשירים. עד מהרה הוקמו במחנות הללו ועדים ייצוגיים של קבוצות וקהילות, מוסדות חינוך ותרבות, עיתונים ואף בתי משפט שדנו משתפי פעולה עם הנאצים שמצאו את דרכם למחנות. רבים מהניצולים, רווקים אך גם כאלה שאיבדו את משפחתם המקורית, הצליחו למצוא בן או בת זוג, להינשא ולהוליד ילדים במחנות ושיעור הילודה היה עצום.

מיקום המחנות העיקריים של שארית הפליטה (Holocaust Encyclopedia)

היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל התגייס באופן מרשים לסיוע לשארית הפליטה. מאות שליחים ושליחות מכל התנועות הציוניות נשלחו למחנות וסייעו לניצולים לבנות מחדש את חייהם, להעשיר את חיי התרבות וכמובן גם לאמץ את התודעה הפוליטית הנכונה, בהתאם להשתייכותו התנועתית של השליח. עשרות רבות של מחנות הכשרה וקיבוצים הוקמו במחנות או בסמוך להם כדי להכשיר את הניצולים לחיי הגשמה חלוצית בארץ.

נשף שמחת תורה שמוזכר במודעה נועד אפוא לבני שארית הפליטה שהיו מרוכזים אז בעיר מינכן שבגרמניה ובסביבתה.

ג. מארגני הנשף

אחד הגופים העיקריים שפעלו במחנות היה 'הקרן הקיימת לישראל'. הקק"ל נוסדה כבר בשנת 1901 כדי לסייע למאמץ הציוני ביישובה של ארץ ישראל. אנשיה עסקו בגיוס כספים שנועדו לרכישת אדמות עבור התיישבות חקלאית חדשה וגם בייעור שטחים פתוחים. סמלה המפורסם ביותר של הקק"ל היה קופת ההתרמה, בצבעי כחול ולבן, שלצד מטרתה העיקרית  גיוס כסף המוני, הפכה למוקד הזדהות רגשי עם הרעיון הציוני.

לאחר השואה לקחה על עצמה הקק"ל משימה נוספת: סיוע לחינוך הציוני במחנות שארית הפליטה. את זאת עשתה על ידי ארגון הרצאות, נשפים, הפגנות, ואף התרמות סמליות למען היישוב. מטה הקרן הקיימת שכן במינכן, בלב האיזור האמריקני של גרמניה הכבושה.

מודעה על 'נשף כחול-לבן', דצמבר 1947, באחד ממחנות העקורים. כל ההכנסות קודש לקרן הקיימת לישראל 

ד. המיקום

כאמור, הנשף התקיים במינכן, בירת בוואריה, שסביבה נמצאו אז רבים ממחנות העקורים. ההקשר הסמלי בוודאי לא נעלם מעיניהם של המארגנים: סמוך למקום שבו ביצע היטלר בשנת 1923 את הפוטש הכושל נגד שלטונות גרמניה מתקיים עתה נשף של יהודים. מדינת ישראל הוקמה לפני שנה וחצי בעוד הגרמנים נמצאים תחת כיבוש זר. לא זו אף זו, הנשף התקיים במקום בעל חשיבות היסטורית – Deutsches Theater.

יהודים ממחנה העקורים פריימן מפגינים במינכן נגד מדיניות ממשלת המנדט בארץ ישראל, 1947 (ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

'התיאטרון הגרמני' של מינכן היה, ועודנו, מוסד תרבותי חשוב בחייה של העיר והוא מפורסם בכל גרמניה. הוא נפתח בספטמבר 1896 וקיים עד היום. על במתו הועלו מופעים של מחזות זמר וריקוד, אופרטות וקונצרטים של אמנים ולהקות מקומיות ובינלאומיות. מדי שנה הופך התיאטרון לאולם הנשפים הגדול בעיר והוא מושכר לחברות ולארגונים. עם כ-1,500 מושבים וכשלוש מאות הצגות בשנה, האולם הוא השני בגודלו במינכן אחרי בניין האופרה. בניין התיאטרון לא תוכנן כאולם הצגות רגיל אלא יותר כקברט ענק ובו שולחנות לידם יכלו הצופים לאכול ולשתות בזמן המופע.

אולם התיאטרון הגרמני, 1910 (ויקיפדיה)

ב-9 במרץ 1943 הופצץ הבניין על ידי האמריקנים ונהרס כמעט לחלוטין. רק 'אולם הכסף', הניאו-ברוקי, נותר שלם ועד היום הוא החדר היחידי שנותר מהאולם המקורי. בין השנים 1951-1949 נבנה התיאטרון מחדש. היכן אפוא התקיים הנשף בשנת 1949? האם ב'אולם הכסף, או אולי בבית קפה שהיה במקום? לפי שעה אין בידי תשובה.

התיאטרון הגרמני במינכן היום

ה. השפה

רוב היהודים שחיו במחנות העקורים נעשו ציונים והכשירו את עצמם לעלות לארץ ישראל, אך רובם לא ידעו לדבר בעברית והיידיש הייתה שפתם המשותפת. יהודים שנולדו ברוסיה או בפולין, בהונגריה או ברומניה, ואפילו בגרמניה או בהולנד, יכלו לתקשר ביניהם רק ביידיש. בבתי הספר שהוקמו במחנות למדו בעיקר ביידיש, בתיאטרונים הוצגו מחזות ביידיש, בהפגנות נישאו כרזות ביידיש. הספרות הענפה והעיתונים הרבים שראו אור במחנות היו גם הם ברובם ביידיש.

במחנות הללו החל למעשה גם מחקר מקצועי של השואה. כתב העת הראשון שהוקדש לחקר השואה, פֿון לעצטן חורבן (מן החורבן האחרון), ראה אור במינכן כבר בשנת 1946, בעריכתו של ישראל קפלן וביוזמת הוועדה ההיסטורית של יהודי מחנות העקורים באזור הכיבוש האמריקני.


ויחד עם זאת, רבים מתושבי מחנות העקורים כלל לא ידעו לקרוא או לכתוב ביידיש. לא כל היהודים שגרו בין שתי המלחמות בברית המועצות, בליטא ובפולין למדו בבתי ספר עבריים או יידישיסטים. יהודים אלה ידעו, בדרך כלל, לדבר יידיש במידה זו או אחרת, אך לא ידעו לקרוא את אותיות האלף-בית העברי. זו כנראה הסיבה לכך שכרזת נשף שמחת תורה כתובה ביידיש אבל באותיות לטיניות.

ו. האמנים

התוכנית הבטיחה את 'טובי האמנים היהודיים והבינלאומיים'. האמנם הם היו כאלה? ברור שבנשף לא השתתפו אמנים בינלאומיים מוכרים, אולם בין אלה ששמם נרשם אכן היו כמה מטובי האמנים שניצלו מהשואה ונותרו באירופה. במחנות העקורים הוקמו תזמורות ולהקות רבות של אמנים ושחקני תיאטרון. על תזמורת שארית הפליטה, בניצוחו של מיכאל הופמקלר, אכתוב ברשימה אחרת, ואילו כאן אתרכז בלהקת התיאטרון MIT שאליה השתייכו רוב האמנים הנזכרים בכרזה.

בכרזה צוין מתחת שמו של כל משתתף ה'שיוך' שלו, ותחת שמם של מספר שחקנים כתוב MIT'מיט' היה קיצור שמו של התיאטרון ביידיש של מינכן  מינכנער ייִדישעס טעאַטער / Münchner Jüdisches Theater   להקת התיאטרון הגדולה ביותר שפעלה במחנות העקורים. תיאטרון זה החל להעלות הצגות כבר בשנת 1946 ופעל עד 1949, אז עלו רוב השחקנים למדינת ישראל. בין ראשי התיאטרון נציין את ישראל בקר (2003-1917), לימים שחקן בולט בתיאטרון 'הבימה', ואת אלכסנדר בָּרְדיני (1995-1913), יליד פולין שהתגלגל לאחר השואה למינכן ובשנת 1948 ירד לקנדה.


כרטיס החבר של אלכסנדר ברדיני באיגוד שחקני התיאטרון של שארית הפליטה (ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

שחקני ה-MIT הופיעו בשנות קיומו של התיאטרון מאות פעמים, לפני קהל של כ-400,000 צופים.

רחי ברמן וסֶוֶורין צוורלינג בהצגה 'שלמה מולכו'; מינכן, 1947 (מוזיאון השואה בוושינגטון)

נתבונן בשתי כרזות נוספות של הופעות בהשתתפות שחקנים שהופיעו גם בנשף שמחת תורה במינכן:


בכרזה לא מתוארכת זו, המבשרת על הצגת הבכורה של 'שני קוני למל', המחזה הנודע של אברהם גולדפאדן, השתתפו לא פחות מארבעה שחקנים ששמם נזכר גם בנשף שמחת תורה: רחל אנטופיצקי, רחי ברמן, הרקדן מקס מיקסר והבמאי והשחקן דוד רוגוב.

והנה כרזה נוספת, מ-9 במרץ 1948, המפרסמת 'ערב בַּלֶט' בכיכובו של מאקס מיקסר, המתואר כ'רקדן היהודי הטוב ביותר בבתי האופרה של ורשה ומוסקבה', שמופיע עם 'שותפתו דָגְמָרָה, כוכבת "הקזינו" של לונדון'. אין ספק שהשניים היו ידועים לקהל, אך לא הצלחתי למצוא פרטים נוספים עליהם.


שניים מן המשתתפים בנשף שמחת תורה  שמאי רוזנבלום ודוד רוגוב  ראויים לתשומת לב מיוחדת, שכן במידה מסוימת חייהם משקפים את גורלם של אמנים ניצולי השואה.

שמאי רוזנבלום (1978-1914), שמוצג בכרזת שמחת תורה כאמן המילה, כלומר ההקראה האמנותית, נולד למשפחה חסידית בפולין. הוא למד בישיבת סוכצ'וב בלודז', אך נמשך לציונות ולמשחק תיאטרון. הוא שיחק בגטו לודז' ולאחר חיסולו של הגטו נשלח לאושוויץ אך ניצל. הוא המשיך לשחק גם במחנות העקורים, עלה לארץ והתיישב בתל אביב. הוא שיחק בערבי הקראה ביידיש והפיק תקליטים ביידיש, בהם גם אוסף של שירי שואה.

שמאי רוזנבלום מופיע במחנה העקורים 'פוקינג' בפתיחת אירוע של הקק"ל (מוזיאון השואה בוושינגטון)
ערב חגיגי לכבוד שמאי רוזנבלום, תל אביב 1968 (אוסף האפמרה; הספריה הלאומית)

בסרטון הבא יכולים שומעי יידיש להאזין לקריאה אמנותית של רוזנבלום. זוהי דרמת רדיו שהוקלטה בארץ ועוסקת בשואה:


דוד רוגוב (2007-1915), שהיה מן השחקנים הבולטים של 'מיט', נולד בווילנה הפולנית והחל את דרכו כבובנאי בתיאטרון. לאחר כיבוש פולין נמלט לברית המועצות ובתחילת שנות הארבעים שיחק בתיאטרון היידיש הממלכתי של מינסק.

שחקני ה'מיט' על ספסל בפארק במינכן. שלישי משמאל: דוד רוגוב (מוזיאון השואה)

רוגוב בחר כיוון אחר בחייו. בשנת 1950 היגר לניו יורק והצטרף לסצינת התרבות והבידור ביידיש שעדיין תססה בעיר הגדולה. הוא הופיע בתיאטרון 'פֿאָלקסבינע' הידוע, וגם השתתף במופעי תיאטרון שנדדו באירופה. תפקידיו הידועים ביותר היו החייט שימעלע סורוקר ב'זכיה הגדולה' של שלום עליכם, והשרברב אלימלך ברזובסקי ב'כתובה' של אפרים קישון. רוגוב היה שותף בצוות הכתיבה של המילון הגדול של יידיש (שהגיע עד האות אלף...), ובשנת 1972 הצטרף למכון המחקר ייוו"א שבניו יורק, שם ניהל את כתב העת ייווא בלעטער

ושוב, מי ששולט ביידיש יוכל להאזין בסרטון זה לדוד רוגוב הקורא קטע מסיפורי הרכבת של שלום עליכם:



גם לשחקני מחנות העקורים היה חשוב לציין את חג שמחת תורה, אך לא בבית הכנסת ולא בהקפות עם ספרי תורה. גם להם הייתה 'מסורת' - נשף מסורתי, שכלל תכנית אמנותית עשירה, ריקודים, מערכונים, הומור, תחרות 'מלכת יופי' ומזנון.

שישו ושמחו בשמחת תורה!

אשמח לקבל מקוראי הבלוג הערות, תוספות, הבהרות והשלמות, תמונות והקלטות, ככל שעולה בידם.
___________________________

רמי נוידרפר כותב עבודת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב על החיים הפנימיים של הקהילה היהודית בגטו קובנה. גרסה קצרה של רשימה זו נדפסה ביידיש, 'אַ שׂימחת-תּורה באַל אין "די-פּי"-לאַַגער, 1949', בעיתון פֿאָרווערטס, 8 באוקטובר 2017.

יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

דגון גידל דגן ודג: מה עושה האל הפלישתי דגון בארצנו?

מראה כללי של ממגורות דגון בנמל חיפה, 1997 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

סוכות הוא כידוע 'חג האסיף', ומה יותר אסיף מאשר 'ממגורות דגון', מסוף גרעיני הדגן הגדול בארץ, אשר שוכן ליד תחנת הרכבת בחיפה והכניסה לנמל.

הממגורות הללו נחנכו בשנת 1955, ביוזמתו ובחזונו של ד"ר ראובן הכט (שכבר רצה להתחיל את הפרויקט בשנות השלושים, אך לא קיבל את הרישיונות המתאימים משלטונות המנדט הבריטי). כל מי שנוסע לצפון הארץ דרך חיפה חולף על פני המבנה עצום הממדים הזה.

הסמליל המקורי של ממגורות דגון, שלוש השיבולים, עוצב כבר בשנת 1952 על ידי הגרפיקאית עלי גרוס. שימו לב לאותיות הכתב העברי העתיק שנרשמו לצד השיבולים ויוצרות את השם דגון – אותיות אלה נמחקו לימים מן הלוגו.

צילום: איתמר לויתן

ולמה נקרא שמן של הממגורות 'דגון' ומדוע לא נקראו בשם העברי היפה 'דגן'?

מתברר כי ראובן הכט – ציוני רוויזיוניסט נלהב ועתיר זכויות, פילנטרופ וחתן פרס ישראל (1988), שגם היה ארכיאולוג חובב ואספן אמנות – העדיף לכנות את הממגורות דווקא בשם אלילי, שמו של אל התבואה הפלישתי דגון.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין מבקר במקדשי אבו סימבל במצרים, ינואר 1980. מאחוריו ד"ר ראובן הכט
(צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)
ספרו האוטוביוגרפי של ראובן הכט תורגם מגרמנית
וראה אור בשנת 2007 בהוצאת זמורה-ביתן

ובכן, מי (או שמא 'מה') היה דגון זה, ששמו מזכיר לנו גם 'דגן' וגם 'דג', ומה היה טיבו?

הדעה המקובלת היא שדגון היה האל 'האחראי' על הדגן על והתבואה וככזה הוא נזכר במיתוסים של עמים שונים במזרח השמי הקדום. יש סברה, שבה מחזיקים חוקרים אחרים, שהשם קשור דווקא לדגים (הפלישתים היו עם שעריו שכנו לחופי ימים). מי יודע את האמת? ואולי היה דגון הפלישתי אחראי גם לדגן וגם לדגים, שכן אלה גם אלה נחשבים במסורות קדומות, כולל יהודיות, סמלים של פריון, שפע וברכה.

מאמר חשוב על דגון פרסם ההיסטוריון המנוח, פרופסור איתמר זינגר, מאוניברסיטת תל אביב, 'לבעיית זהותו של דגון אלוהי הפלשתים', קתדרה, 54 (1989), עמ' 42-17 (אפשר לקרוא את המאמר כאן). זינגר גרס כי דגון לא היה אליל כנעני 'מקורי', והפלישתים בעצם 'ייבאו' אותו מסוריה או מהעם הפיניקי. מדוע בחרו בו הפלישתים להיות האל הלאומי שלהם? זינגר מצא הקבלה בין דגן, שהיה אל התבואה והאדמה במרחב השמי המערבי (למשל הוא היה האל הראשי בסוריה) לבין אלות הפריון והצומח שרווחו במרחב האגאי-אנטולי (ממנו הגיעו הפלישתים). המסורת האלילית הסינקרטיסטית צירפה את שתי האלוהיות הללו (האחד זכר והשנייה נקבה) לאל פלישתי אחד. זינגר גם דחה את הזיהוי של דגון עם דגים וגרס כי מדובר באטימולוגיה עממית (שנזכרת גם במקורות יהודיים בימי הביניים, מרש"י ואילך).

דג או דגן, ברור שמדובר באליל שהפולחן לו היה נפוץ בארץ ישראל של ימי המקרא. ואכן, מי לא מכיר את הסיפור הדרמטי על אחריתו של שמשון הגיבור? שמשון נלכד בידי הפלישתים והובא, מנוקר עיניים, למקדש דגון בעזה, שם חגגו המוני אנשים ונשים את שביו של מי שנתפס בעיניהם אויבם הגדול ומחריב ארצם. במאמץ של הרגע האחרון לפני מותו, הרס שמשון את המקדש וקבר תחתיו אלפי אנשים: 
וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה, וַיֹּאמְרוּ: 'נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ'. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אָמְרוּ 'נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ'. וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, וַיֹּאמְרוּ: 'קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ' ... וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ: 'הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם'. וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן. וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר: 'אֲדֹנָי יֱהֹוִה, זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים'. וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן: 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים'. וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו. 

מקדשים לדגון היו במקומות שונים בארץ. התנ"ך מעיד (שמואל א, ה 5-1) על מקדש דגון באשדוד, שם הופקד ארון הברית שנשבה. מן התיאור עולה כי לפסל דגון הייתה דמות אדם, ועל כל פנים היו לו ראש וידיים:
וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן. וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה'. וַיִּקְחוּ אֶת דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן, רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו. עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל הַבָּאִים בֵּית דָּגוֹן עַל מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
ארון הברית במקדש דגון. פסלו של דגון מוטל כרות ראש וידיים. ציור מהמאה השלישית על קיר בית הכנסת בדורה-אירופוס (ויקיפדיה)

ובכן, מדובר בשם אלילי מובהק! מוזר, ממש מוזר, שאבירי הטוהר הלאומי שלנו עדיין לא עלו על ההתבוללות הרוחנית המסוכנת הזו (ובאותה הזדמנות גם על שמות החודשים העבריים, שרובם נושאים שמות אליליים).

דוגמה מעניינת נוספת לשורשים שהיכה האליל דגון בנוף ארצנו היא היישוב בית דגן שליד ראשון לציון. גלגול השמות כאן היה שונה: המקום המוכר היום כבית דגן (שראשיתו כמושב עובדים והיום הוא מועצה מקומית), הוקם על אדמות הכפר הערבי בית דג'אן, שבעצמו שימר ככל הנראה את שם המקום המקראי בית דגון...

תחילה – כפי שאפשר לראות מהתמונה שלפנינו – שונה השם הערבי לבית דגון, וכך נקראו גם הצומת המפורסם ('צומת בית דגון'), שפעם היה לב המדינה והיום הוא נחבא אל הכלים, ולידו משטרה ובית סוהר ('כלא בית דגון'), וכמובן התחנה המטאורולוגית של בית דגון.

צרכנייה של הסתדרות העובדים, סניף בית דגון, בכפר הערבי הנטוש בית דג'אן, אוקטובר 1949
(צילום: זלוטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

וכך, 'בית דגון', נחקק גם על האנדרטה למגיני התחבורה שבין יפו לירושלים שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות (ספטמבר 1949):

מצבת הזיכרון ליד בית דגון (ויקיפדיה)

לימים (מתי בדיוק?) שונה השם 'האלילי' והיה לבית דגן; אולי זה קשור להקמת המועצה המקומית בית דגן בשנת 1953, אבל עובדה היא כי במשך שנים רבות – לפחות עד שנות השמונים – שימשו שני השמות זה בצד זה, ורק בעשורים האחרונים נעלם השם 'בית דגון' סופית מלשון הדיבור.

סמל המועצה המקומית בית דגן

נחזור לחיפה ולממגורות דגון.

על קירות המבנה העצום, שתוכנן על ידי האדריכל יוסף קלארווין (שתכנן גם את הר הרצל ואת בניין הכנסת ועוד מבנים אייקוניים רבים), יש בכל זאת התייחסות גם ל'דגן' העברי. בחזית הבניין נקבע תבליט בטון אמנותי מרשים שמתייחס לפסוק 'וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ' (דברים, יא 14).



מי האמן שאחראי לתבליט יפה זה?

בשולי הקיר הוטבעה חתימתה של המעצבת והפסלת מרים קָרוֹלִי (1994-1925) ונרשמה שנת 1965.

צילומים: איתמר לויתן

מרים קָרוֹלִי, שעיצבה בולים, כרזות, מדליות, מטבעות וסמלילים רבים, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל מווינה בשנת 1939 ומאז התגוררה בחיפה כל חייה.

הנה מעטפת יום ראשון של בולי 'מועדים לשמחה' שעיצבה מרים קרולי לכבוד חגי תשרי של שנת תשט"ז (1955):



ולסיום הנה עוד דגון...

זהו 'מלון דגון', בית מלון מפורסם שנפתח בשנת 1952 באשקלון, אירח את כל גדולי האומה, ופעל במשך עשרות שנים. המלון נסגר בשנת 2008.

www.dagon-inn.com/avar.html

מקור: טיול בעיר

חג אסיף שמח!

יום רביעי, 4 באוקטובר 2017

'אֵלֶיךָ אָבִינוּ': תפילה לשלום הנדיב הידוע

מאת אליהו הכהן

הברון אדמונד רוטשילד, פריז, בערך 1890. בעיטור העלים שסביב דמותו נרשמו שמות המושבות בהן תמך הברון: 
ראשון לציון, עקרון, ועד [ואדי] אל חנין (נס ציונה), זכרון יעקב (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

א. משהו על זִמְרָת הַשֶּׁבַח 

מעורבותו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (1934-1845) בביסוס ההתיישבות החדשה בארץ, והשקעותיו הכספיות הגדולות בפיתוח המשק החקלאי והתעשיות הנילוות אליו (כגון הפקת יין, בשמים ומשי), ובהקמת מבני ציבור בכל מושבה (בתי כנסת, בתי ספר ואפילו חיבור ספרי לימוד), הפיחו תקוות רבות לשגשוג כלכלי, שבעקבותיו תבוא גם פריחה חברתית ותרבותית. פעילותו זכתה להוקרה ולביטויי תמיכה נלהבים, אך בד בבד קוממה רבים. המבקרים מאסו בפטרונות של בעל ההון והטיחו ביקורת, בעיקר בפקידים ששלח הברון ארצה כדי לישם את מדיניותו, שהיו מנוכרים לחזון הציוני ולרוחם של המתיישביםהפולמוס בין התומכים למתנגדים נמשך עשרות שנים ואלה גם אלה הרחיבו מילים על כך במאמרים ובשירים  בשירי הלל וחנופה מחד גיסא ובחרוזי קטרוג מאידך גיסא. 

היה זה כמיטב המסורת רבת השנים לשבח ולהלל בעלי שררה בשירים, בתפילות ובחרוזי הודיה. בבתי כנסת בתפוצות ישראל נהגו מאז ומתמיד להתפלל לשלומם של שליטי הארץ בתפילת 'הנותן תשועה למלכים'. תפילה זו נדפסה בסידורים רבים ונאמרה בדרך כלל בשבתות, לאחר גמר קריאת התורה ולפני תפילת מוסף. לאורך המאה ה-19 גם בני היישוב היהודי בארץ, 'הישן' ו'החדש' כאחד, קיבלו את פניהם של קיסרים ונסיכים, חליפים ושולטנים, רוזנים ושועים, בשירי הלל ויקר שנכתבו במיוחד לכבודם. על אחת כמה וכמה שפעו מעיינות ההערצה כאשר מדובר היה בגבירים 'משלנו', יהודים בני יהודים, שהואילו להרעיף מחסדם ומממונם על תושבי הארץ. הבולטים שבהם היו כמובן שני הפילנטרופים הגדולים של העת החדשה, פטרוני היישוב מטעם עצמם, 'השר' משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה רוטשילד. שניהם גם הרבו לבקר בארץ ובכל ביקור זכו למנה גדושה של כבוד וחנופה.

'שיר ציון' מאת יואל משה סלומון, ירושלים 1869
שליטים וגבירים רבים שביקרו בארץ ישראל זכו להערצת תושביה. יואל משה סלומון (1912-1838), למשל, היה מראשי החרזנים של שירי התהילה. בראשית נובמבר 1869, כשהגיע קיסר אוסטריה פרנץ יוזף לביקור בארץ ישראל, בדרכו להשתתף בטקס חנוכת תעלת סואץ, חיבר סלומון לכבודו את 'שיר ציון' בשמם של היהודים תושבי ירושלים. כך עשה גם בשיר 'ברכת ישֻׁרון' שאותו הגיש בפברואר 1887 לנסיך האיטלקי ויטוריו עמנואל שביקר בארץ. לקראת בואו של הקיסר הגרמני וילהלם השני לארץ ישראל (אוקטובר-נובמבר 1898) חיבר לכבודו
סלומון את השיר 'אל ציון יקדמך', שהותאם ללחן ההמנון הגרמני.

שירי תהילה נכתבו לאישים נוספים, כמו הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני, או 'מלך התה' קלונימוס זאב ויסוצקי. כאשר ביקר ויסוצקי בפתח תקווה בשנת 1885 הגישה לו בתו בת העשר של הרב אריה ליב פרומקין שיר שכתבה בעברית ושמו 'שושנת ציון'.

אך על כולם עלה משה מונטיפיורי. אין ספור שירים וחרוזים חוברו לכבודו ומקצתם הוגשו לו בביקוריו הרבים בארץ. שירי תהלה ותפילות כאלה חוברו גם בקהילות ישראל במזרח אירופה בהן ביקר מונטיפיורי ועשרות מהם כונסו על ידי יוסף כהן צדק בספרו נוה תהילה (למברג 1868)בקובץ זה נכלל שיר חנופה ארוך במיוחד בשם 'מאמר מרדכי', שחיבר הסופר הגליצאי מרדכי וייסמן חיות (מו"ח), ובו חרוזי מליצה הכוללים למעלה משש מאות מילים המתחילות כולן באות הקסם מ'. בשנת 1884, במלאת למונטיפיורי מאה שנים, חיבר לכבודו המשורר יהודה לייב גורדון (יל"ג) את שיר התהילה 'מנטפי אורה'. שיר זה נדפס על דף מהודר עם תמונת השר והופץ על ידי חובבי ציון בעותקים רבים (ראו ישראל קלויזנר, בהתעורר עם: העלייה הראשונה מרוסיה, תשכ"ב, עמ' 388, 433). 

ב. שבחי הברון רוטשילד

תלמידי בית הספר ברחובות ומוריהם בקבלת הפנים לברון רוטשילד, 1899 
(משה סמילנסקי, רחובות: ששים שנות חייה, תש"י, עמוד 33) 
ישראל טלר (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

שני למונטיפיורי היה הברון רוטשילד. בכל קבלת פנים שנערכה לכבודו בעת שביקר בארץ ישראל, שרו מקהלות ילדים שירי תהילה ושבח, שחוברו בידי מורים במושבות. 

במאמר 'ראשון לציון וסיור הברון והברונה עֶדְמָנד דֶי רוטשילד', שנדפס בכרך החמישי של לוח ארץ ישראל (תר"ס), סיפר עורך ה'לוח', אברהם משה לוּנץ, על הביקור שערכו רוטשילד ורעייתו במושבות בשנת 1899.

תלמידי בית הספר ברחובות קידמו אותם בשיר 'ברכת שלום', שחיבר המורה ישראל טלר (1921-1835). מתברר כי לשיר זה היה גם לחן, שאותו קלט טלר הגליצאי (יליד זלוצ'ב, שעלה לארץ בשנת 1897) מפי ערביי הסביבה ואותו לימד את תלמידיו.

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 120-118

בבוא הברון לראשון לציון, הגיש לו כורם מגדרה, יעקב הכהן שַכִּי (שכביץ) (1933-1844), שיר שבח פרי עטו בשם 'ברוך הבא בשם ה'!'. השיר מנה שבעה בתים וכל אחד מהם הסתיים באחת הברכות מ'המוציא לחם מן הארץ' ועד 'בורא פרי הגפן'  – שכולן חלות על ראשו של 'נדיב הלב', הוא 'בנימין הצדיק' רוטשילד.

יעקב הכהן שכביץ
(אוסף שבדרון; הספריה הלאומית)

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 125-123

הגדיל לעשות הכורם שניאור זלמן אליעזר גינצבורג (1920-1853), שהכתיר את שירו בשם 'שירת תהלה', ועיצב את מילותיו בצורת עץ ארז שעל ענפיו פרושים שורות השיר. ציור העץ, ועליו כל בתי השיר, נדפס על דף מקופל בתוך השנתון החמישי של לוח ארץ ישראל. אגב, זמן לא רב אחרי כן כבר שינה גינצבורג את טעמו, ובשיריו הבאים, שכונסו בחוברת הנדירה גצים מתחת הפטיש: פיוטים (ירושלים, דפוס פרומקין, תר"ס), שילח עקיצות בברון ובפקידיו.

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 122-121

אלו הן רק דוגמאות בודדות מתוך שפע שירי תהילה שפארו ורוממו וקילסו את הברון, מהם שהוגשו לו על מגילת קלף בכתב יד קליגרפי או בספרים חגיגיים. כך למשל, האמן הירושלמי מאיר רוזין (1917-1876) הכין לכבודו (בעילום שם) אלבום ציורים מנופי ארבעת ערי הקודש והמושבות החדשות בימי העלייה הראשונה. את הנופים צייר רוזין בסגנון שהיה ייחודי לו, על פי תצלומים משלהי המאה ה-19. על הכריכה המפוארת הוטבעה כתובת מוזהבת המציינת את 'הקאלאניות שיסד השר הבאראן הנדיב עדמונד פאן ראטהשילד נ"י'.

כריכת אלבום הציורים שהכין מאיר רוזין לכבוד רוטשילד (אוסף אליהו הכהן)

ג. דברי ביקורת ופולמוס נגד הברון רוטשילד

אך לא כולם נמנו עם מעריציו של הברון והיו גם כאלה שלא היססו למתוח ביקורת עליו ועל פקידיו. אחד המפורסמים שבהם היה נפתלי הרץ אימבר, שהקדיש לרוטשילד ופקידיו, מבלי לנקוב בשמם המפורש, כמה מבתי פזמון סטירי בשם 'פותר החלומות' (חבצלת, י"ב בטבת תרמ"ט, עמ' 104-102). במיוחד יצאה חמתו של אימבר על 'האדון - - - ד', 'השותה דם ישראל כמים' ונואף עם בנות ישראל ('כי כל גן נעול רק לפניו פתוח'). זהו פקיד הברון אליהו שייד (1922-1841), האחראי הכל-יכול על ניהול המושבות, שריננו אחריו שניצל את מעמדו הרם להטרדות מיניות. '. . . . הידוע', הרוכב בגאוותו 'על סוס כספו', הוא כמובן הברון אדמונד דה רוטשילד.

נ"ה אימבר, 'פותר החלומות', חבצלת, 16 בדצמבר 1888, עמ' 103

גם אחד העם (1927-1856) לא נמנה עם מעריציו של רוטשילד, ובעיקר לא עם 'הרוח הפאריזי' שפקידיו הרעיפו על חיי היומיום במושבות בארץ ישראל. במאמרו המקיף 'הישוב ואפיטרופסיו' (נדפס לראשונה בכתב העת השִׁלוֹחַ, ט, אדר-סיון תרס"ב) כתב:
אחד העם (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
לא קשה לחכם להבין מדעתו, כי במושבות החיות ומתנהגות ברוח כזו, גם הילדים מחונכים בהכרח שלא כדרך הטבע, וההשחתה המוסרית, הממלאה את כל האויר מסביב, אי אפשר שלא תחדור גם לבית הספר. הרבה דיוֹ כבר שפכו סופרינו על דבר 'הרוח הפאריזי' השולט בין בני הנעורים במושבות הנדיב, אלא שהם ראו סבּת כל הרעה המוסרית באותן ה'מורות' שנשלחו מפאריז ללַמד שפת צרפת בבתי הספר, כמו שהורגלו לתלוֹת כל הרעה החמרית בהפקידים שנשלחו מפאריז. אבל האמת היא, כי גם הרעה המוסרית, כמו החמרית, מקורה לא באנשים פרטיים ומקריים, כי אם עמוק הרבה יותר: בגוף האפיטרופסות כשהיא לעצמה. עוד בטרם ידעו הילדים אף מילה אחת צרפתית, כבר ידעו מתוך שׂיחות הגדולים, כי עיר אחת גדולה יש במדינת הים ושמה 'פאריז', ובה יושב אדון גדול ורב חסד, המכלכל ברחמיו הרבים אותם ואת הוריהם ואת כל מַכּריהם, ובלעדיו אין שום בריה יכולה להתקיים. ידיעה כזאת עושׂה בהכרח רושם עמוק בנפש הילדים הרכּה, וגם בלי עזרת ה'מורות' צריכה היתה 'פאריז' להצטייר בדמיונם בתמונה נעלה ונשׂגבה, כעולם שכולו טוב, כמקור חיים ואושר, והנדיב השוכן בה – כאֵל אדיר וחזק, שהחיים והמות בידו והכל חייבים להיות עפר תחת כפות רגליו.
בהמשך סיפר אחד העם כי בביקורו במושבה יסוד המעלה נכח במעמד מביך שבו אחד המורים לימד את תלמידיו הצעירים המנון שכתב בשבחו של רוטשילד: 
כשנכנסתי לבית הספר ... מצאתי במחלקה התחתונה את המורה מלמד לתלמידיו הקטנים (בני שש ושבע) לשיר בעל פה 'הימנון' בלשון עברית, שחיבר הוא עצמו, בשבח 'הנדיב אדוננו' וחסדיו עם בני המושבות. ובראשון לציון סיפר לי אחד האכרים המשכילים בשׂמחה רבה את חכמת בנו הקטן, כי בשמעו פעם אחת שׂיחת הגדולים על דבר נסיעה לפאריז והכסף הרב שנצרך לזה, שאל בתמהון: 'וכי יש צורך לקחת כסף מפה כשהולכים לפאריז? הלא שם הנדיב עצמו, השולח את הכסף לפה!'... חזיונות כאלו, שאפשר היה להוסיף עוד הרבה דוגמתם, מראים לנו, כי גם בלי ידיעת שׂפת צרפת מוכרחים היו להתעורר בלב ילדי המושבות רגשי אהבה וכבוד לפאריז, ששם 'הנדיב אדוננו' ומשם הכסף בא.
גם מאוחר יותר המשיכו לחבר פזמונים הומוריסטיים בגנותו של רוטשילד. אחד הלהיטים שנפוצו בקרב בני העלייה השנייה, היה שיר שלגלג על ה'קולוניסטים', איכרי המושבות, שעקרו את הגפנים בהוראת פקידי הברון שסברו כי זהו ענף לא רווחי. כתיבת השיר יוחסה לאהרן דוד גורדון, הוגה 'דת העבודה', שנהג לפזמו 'בצער עמוק ובהתלהבות חסידית', בעקבות שיר אוקראיני ידוע שהושר גם ביידיש וגם ברוסית:
הוליעט, הוליעט, באַראָנסקי קינדער,                התהוללו, התהוללו, ילדי הברון,  
יעצט איז אײַער וועלט.                                  עכשיו הזמן שלכם.  
רײַסט די גפֿנים, פֿון די כּרמים,                        תִּלשו את הגפנים מהכרמים,
דער באַראָן וועט געבן געלט.                          הברון ייתן כסף.
(ראו אליהו מונצ'יק [מרגלית], לתולדות צעירי ציון, הפועל הצעיר, החלוץ, ההסתדרות, תל אביב, תש"ג, עמ' 16).
כך או כך, שמו של רוטשילד נחרט על מפת הארץ ובתולדות הציונות. סתם 'הברון רוטשילד', 'הברון' או 'הנדיב הידוע' הוא אפוא אדמונד דה רוטשילד.

שטר 500 שקלים שהנפיק בנק ישראל בשנת 1982. עיצוב: צבי נרקיס. על רקע תמונת הברון נראים חמישה איכרים 

ד. איך ומתי נולד הכינוי 'הנדיב הידוע'?

שלמה מנדלקרן
(אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
שיר השבח לברון שהתעלה על כל היתר, הוא 'מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא?'. פנינת שיר מבריקה זו פורסמה בקובץ הראשון של המאסף רב המידות כנסת ישראל לשנת תרמ"ז (1886), בעריכת שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר). 

יוצר השיר, שחתם עליו בכינוי ש. מ-ן, היה ד"ר שלמה מנדלקרן (1902-1846), שהתפרסם במחקרי המקרא שלו ובראשם הקונקורדנציה לתנ"ך, היכל הקודש. מנדלקרן לא נקב בשמו המפורש של גיבור שירו, הברון רוטשילד, והסתפק בכינוי 'הנדיב הידוע'. מן הסתם הניח שהכול יודעים למי כוונתו. 

כדאי גם לשים לב לכותרת המחוּלֶנֶת של השיר, המרמזת לפזמון החוזר של 'האדרת והאמונה', הפיוט המוכר לשמחת תורה ('מי הוא זה ואיזה הוא? זה אלי ואנווהו'). אלא שכאן אין הכוונה לקב"ה, אלא לבשר ודם.

כנסת ישראל, א (תרמ"ז), עמ' 1000

את נסיבות לידתו של הכינוי 'הנדיב הידוע', חשף לראשונה העיתונאי שמואל לייב ציטרון (1930-1862), מחשובי המתעדים של תקופת חיבת ציון. במאמרו 'מימי דמדומי רעיון ישוב ארץ ישראל', שנכתב ב-1912 (קובץ בספרו אנשים וסופרים: זכרונות ורשמים מימי בּכּוֹרי חבת ציון והציונות, וילנה [1922], עמ' 44-38) סיפר ציטרון על גלגולי השם.

שמואל לייב ציטרון (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בשנת 1883 היה ציטרון בין מארגני קבוצה של חובבי ציון במינסק שנקראה בשם 'המניין'. דוד גורדון, עורך העיתון 'המגיד', שלח אליו מכתב ובו הביא לידיעתו חדשה מרעישה: הברון רוטשילד החליט ימים אחדים לפני כן לפרוש את חסותו על שלוש המושבות שמצבן היה בכי רע – זיכרון יעקב, ראשון לציון וראש פינה – אבל התנה את תמיכתו בכך שתרומתו תהיה בעילום שם. גורדון השביע את ציטרון שלא יגלה את הדבר אלא לקומץ אנשים שאפשר לסמוך עליהם שישמרו זאת בסוד. הוא עצמו ידווח על כך מעל דפי עיתונו, אך יסווה את זהותו של רוטשילד וישתמש בכינוי סתר 'הנדיב הידוע'.

אליקום צונזר
הסוד, כמובן, לא נשמר. מי שחשף אותו באקראי היה המלחין והבדחן אליקום צוּנְזֶר (1913-1836). צונזר נחשב לטרובדור של הזמר היהודי העממי ביידיש, אך מוכר גם בתחום הזמר העברי כמחבר ומלחין השירים 'השושנה' ('על אם הדרך'), 'שיבת ציון' ('מה זאת עיניי תראינה') ו'המחרשה' ('במחרשתי'). לו ולשיריו אלה נקדיש בקרוב רשימות מיוחדות.

ציטרון סיפר כי מכתבו של גורדון הגיע אליו בבוקר שמחת תורה של שנת תרמ"ד (1883). במניין התפילה שערכו חובבי ציון במינסק הייתה רוחם של המשתתפים נכאה. יום קודם לכן חזר צונזר מווילנה והביא משם את החדשות הרעות, כי הברון הירש  מתחרהו הגדול של רוטשילד  לא יתמוך במושבות, משום שאינו מוכן לשתף פעולה עם הברון. ציטרון מיהר לספר לחבריו כי נמצא גואל למושבות, ולשאלתם של הנאספים: מי הוא אותו איש? השיב ציטרון כי גורדון דרש ממנו להסתיר את זהותו ולכל היותר לכנותו בשם 'הנדיב הידוע'. 

למרות סקרנותם התעודדו כל הנוכחים, הטיבו לבם במאכל ומשתה, פצחו בריקודי ההקפות והריעו לכבודו של 'הנדיב הידוע'. אלא שצונזר, שכטוב לבו ביין החל להשתעשע בגימטריאות, חשף באקראי את הסוד הגדול: 'הבארון רוטשילד בגימטריא', אמר צונזר, 'הן הוא אחינו הטוב הנדיב הידוע מציל הישוב'. ציטרון הנבוך פנה לצונזר: 'מאין אתה יודע? מי הגיד לך את הדבר?', ואמר לכל הנוכחים: 'עדים אתם כולכם, כי אני לא הגדתי כלום, ואך מלבו הוציא [צונזר] מלים. הנאספים פרצו בצחוק וקראו: 'נכנס יין יצא סוד! רוטשילד! רוטשילד! הוא ולא אחר!'. 

אגב כך, אנו למדים מפי ציטרון על שיר ביידיש שחיבר צונזר 'על רגל אחת' לכבוד 'הנדיב הידוע' ואף התאים לו מנגינה מיוחדת. מילותיו ולחנו של השיר לא שרדו, אך ציטרון רשם מקצת מן החרוזים בעברית שהמשכיל הוותיק ישראל מאיר וולמן (1913-1828) התאים באותו מעמד ללחנו של צונזר. מילותיו של וולמן מזכירות את נוסח התהילה של מנדלקרן שהובא לעיל.

ציטרון, אנשים וסופרים, עמ' 42

כך החלה לפרוש כנפיים ברחבי העולם היהודי השמועה על זהותו של 'הנדיב הידוע'.

'הנדיב הידוע'. גלוית דואר מצוירת של חיים גולדברג; ורשה, שנות העשרים?
(
אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

ה. 'אֵלֶיךָ אָבִינוּ': תפילה לשלום הנדיב

מאיר רוזין, המושבה ראשון לציון בשלהי המאה ה-19. ברקע מימין נראים מבני היקב (אוסף אליהו הכהן)

שיר ההלל הראשון לרוטשילד שנכתב, הולחן והושר בהתיישבות החדשה בארץ ישראל הוא 'תפילה לשלום הנדיב' ('אליך אבינו'). 

על פי עדותו של אהרן מרדכי פריימן, מתעד קורות ראשון לציון, השיר נכתב בשנת תרמ"ו (1886) בידי הנער אריה יום-טוב ליפמן שליט, מחבר השיר 'האח, ראשון לציון'  שבו עסקנו בשתי רשימות קודמות – והולחן בידי ליאון איגְלי (פריימן, ספר היובל לקורות המושבה ראשון לציון, ירושלים תרס"ז, עמ' 19). כל מה שהיה בשיר 'האח, ראשון לציון' היה גם כאן: זמן קצר לאחר חיבורו הפך 'תפילה לשלום הנדיב' לשיר זמר ובכך גם הוא נמנה עם השירים המקוריים הראשונים שנכתבו והולחנו בארץ, אלה שהזינו את שירת המושבות. 

משה שליט, אחיו הצעיר של המחבר, העיד כי השיר נכתב לאחר האכזבה ששררה בראשון לציון מכך שהמושבה לא נקראה על שם בתיה (בטי), אמו של הברון, שנפטרה בספטמבר 1886 (ההנחה הייתה, כנראה, שהמקום שינציח את שם האם המנוחה יזכה לתמיכה נדיבה יותר). מי שזכתה בכבוד ההנצחה הייתה המושבה עקרון, ששמה הוחלף למזכרת בתיה (בנתיבות חיי, הוצאת ירון גולן, 2000, עמ' 120). 

מילות השיר נדפסו לראשונה בשנת 1897, כעשור לאחר כתיבתן, בשנתון לוח ארץ ישראל של לונץ. בתחתית השיר נרשם שם המחבר: יט"ל (יום טוב ליפמן) שליט.

לוח ארץ ישראל, ג (תרנ"ז), עמ' 52

השיר זכה להצלחה ניכרת ובתקופת העלייה הראשונה שרו אותו ילדים ומבוגרים כאחד, לא רק בקבלות פנים לברון אלא גם בגן הילדים ובבית הספר המקומי, באספות ובערבי שירה. זרובבל חביב (יליד 1894), שלמד בגן הילדים של אסתר שפירא-גינזבורגשנפתח בראשון לציון ב-1898, זכר את השיר מימיו שם והקלטה שלו תובא בהמשך.

גן הילדים העברי בראשון לציון, 1898. משמאל עומדת הגננת אסתר שפירא-גינצבורג (ויקיפדיה)

הנה כך תואר בעיתון 'הצבי' טקס הנחת אבן הפינה ('אבן הראשה') לבית העם בראשון לציון, בהשתתפותה של 'האורקסטרה', ובו נוגן והושר שירנו: 

הצבי, 19 ביוני 1896

בטקס נכחו נכבדי המושבה ומייסדיה, והעובדה שהתפילה לשלום הנדיב נבחרה להיות מושרת ומנוגנת לאחר נגינת ההמנון הטורקי ('אֵי אֶלִי אֵי נְעִימֶת'), העידה על מעמדה. צלילי השיר הושמעו שוב ושוב ברחבת בית העם  המקום שבו התקהלו בני המושבה מדי מוצאי שבת כדי להאזין לנגינותיה של ה'אורקסטרה' – וגם בהופעות חוץ של התזמורת ביפו וברחובות.

האורקסטרה צועדת, 1912 (ויקיפדיה)

השיר התפשט והגיע עד למושבה מטולה, בקצה הצפוני של הארץ. על כך העיד יצחק חיותמן, ממייסדי מטולה, שסיפר בזיכרונותיו כי בשנת 1896 הגיע פקיד הברון יהושע אוסוביצקי לביקור, ב'מרכבה רתומה לסוסים אבירים וסביב לה פרשים מצעירי האיכרים, ובראשם האגרונום הצעיר [אהרון] אהרונסון'. האיכרים, נשותיהם וילדיהם יצאו לקראתו בבגדי חג וקידמוהו בשירה: 
בהתקרב המרכבה, פצחו ילדי המושבה בשיר שהיה נפוץ בימים ההם וחובר לכבוד 'הנדיב' על ידי בן ראשון לציון: אליך אבינו נפרוש את כפינו, / מעומק לבנו לך נתפללה... / שמור נא, לנצח, את 'הנדיב' מושיענו./ בעדו ובעד ביתו, לך נתפללה...
הגדולים הצטרפו בשיר הלכת 'חושו אחים חושו' עד שסיימו הכל בשירת 'התקווה'.
(זכריה חיות, עם יצחק חיותמן: מייסוד מתולה ותל אביב, חיפה תשכ"ח, עמ' 32).
בביקור אשת הברון בראשון לציון בשנת 1899, קידמו את פניה פרשי המושבה, וילדי בית הספר מגיל ארבע עד ארבע-עשרה עמדו בשורות ארוכות ליד בית הכנסת ושרו לכבודה את השיר 'אליך אבינו' בליווי תזמורת המושבה. 'זמירות הילדים ונגינת האורקסטרה', סיפר לונץ, 'לא חדלו במשך כל הביקור, עד קבלת השבת' (לוח ארץ ישראל, ה, עמ' 119).

זרובבל חביב במדי הגדוד העברי (עדת ראשון לציון)
למרבה הצער, כמו במקרה של 'האח, ראשון לציון', גם כאן לא נותרו בידינו תווי השיר. מעטים היו רושמי התווים בימי העלייה הראשונה. המלחין ליאון איגלי (שעליו כבר סיפרנו כאן) לא הותיר אחריו כתבי יד של מנגינותיו וגם בעיזבונותיהם של נגני ה'אורקסטרה' לא התגלה עד כה מאומה. 

זרובבל חביב (1987-1894), יליד ראשון לציון ומידען זמר מובהק, שאותו ריאיינתי ב-1975, סיפר לי כי למד את השיר בילדותו. הוא זכר כי לכל בית היה לחן שונה, אך במושבה שרו רק את הבית הראשון. לדבריו, בראשון לציון של ילדותו נורו לא מעט חיצי ביקורת לעבר השיר, מאחר שהוא נתפש כהתרפסות בפני הנדיב. מי יודע? אולי כך הוא העדיף לזכור את העבר.

ועוד סיפר לי זרובבל חביב כי על אף שהשיר נכתב והולחן לכבודו של רוטשילד, כפי שצוין במפורש בשם השיר, מפעם לפעם נהגו להשמיעו גם בקבלות פנים למושל ג'מאל פשה ולנכבדי השלטון העות'מאני. כנהוג בשירי שבח סתמיים – פשוט היו מחליפים את שם הנמען. 

רק צלילים אחדים מן הלחן השתמרו בזיכרונו של זרובבל חביב ואותם הקלטתי מפיו, וכעבור זמן גם מפי אחותו נעמי זייגר. הנה הקלטה של זרובבל שר את 'אליך אבינו', וזו העדות היחידה ללחן זה.



השיר 'אליך אבינו' לא היה מפסגות השירה העברית ובראשית המאה העשרים כבר נשכח ולא הותיר עקבות בזמרת הארץ. בכך גם סימן את דעיכתה של סוגת זמר התהילה והחנופה למלכים ולגבירים. מפעם לפעם עוד הפציעו מזמורי תהילה שכאלה, והאחרון שבהם הוא כנראה שירם המבודח של חיים חפר ודובי זלצר על השר משה מונטיפיורי ('והוא עלה למרכבה'), שנכתב לסרטו של יהורם גאון 'אני ירושלמי' (1971), ולצליליו נסיים גם אנו את מסענו.