יום רביעי, 23 במאי 2018

על קצה הלשון: שיני חכמה, בינה ודעת


'וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה' (ישעיהו, יא 2)

חשבתם פעם למה בעצם קוראים לשן הטוחנת השלישית (והאחרונה בסדר הבקיעה בפה) בשם 'שן בינה' (ובאנגלית Wisdom tooth)?

ההסבר המקובל לשם העממי הוא, ששיניים אלה צומחות אצל רוב בני האדם בגילאים 25-17, גיל שבו יש ציפיות (אולי מוגזמות) שבני אדם כבר ירכשו מעט שכל.

מוויקיפדיה האנגלית למדתי שכבר אריסטו קרא לשיניים האלה בשם זה. אך מה באשר לשם העברי? קצת מוזר שקראו להן דווקא 'בינה' ולא 'חכמה'. במקורותינו המילה 'בינה' מתייחסת לגיל ארבעים: 'בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה' (משנה אבות, פרק ה, כא).

ניסיתי לבדוק מי אחראי לשם העברי וממתי התחילו להשתמש בו. אין ספק שהשם הוא מוקדם, בימינו הרי היו קוראים לשן זו לא 'שן בִּינָה' אלא 'שן חֲכָמָה' (Smart tooth)...

אז מי המציא את שיני הבינה?

פניתי כרגיל לפרופסור חיים כהן מאוניברסיטת תל אביב, היועץ הלשוני של הבלוג, והוא דלה עבורי את המידע ממאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית:
בדיקה במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מראה שהצירוף 'שיני בינה' מופיע לראשונה בחיבור תולדות הטבע של שלום יעקב אברמוביץ (המוכר בשם העט מנדלי מוכר ספרים). חיבור זה, שנדפס בלייפציג בשנת תרכ"ב (1862), הוא אנציקלופדיה זואולוגית בשלושה כרכים שתרגם אברמוביץ מן האנציקלופדיה הגרמנית  Gemeinnützige Naturgeschichte של הרלד אוטמר לנץ (Harald Othmar Lenz), ובהמשך העמידו כחיבור עצמאי כמעט לחלוטין. בספרו חידש אברמוביץ מילים רבות והעמיד את המסד למינוח הזואולוגי בעברית החדשה.  


בתארו את מבנה השיניים בפי האדם כתב על שיני הבינה כך: 
...וכמו [בערך] בשנת העשרים, ולפעמים גם מאחרי כן, תצמחנה המלתעות החמשיות או האחרונות, הנקראות שִֹׁנֵּי-הַבִּינָה (ווייזהייטסצאֶהנע) ואז מספרן [של כלל השיניים] שלשים ושתים.   
תולדות הטבע, א, עמ' 7
ש"י אברמוביץ – ממציא שיני הבינה

הצירוף 'שִֹׁנֵּי הַבִּינָה' הוא אפוא תרגום מילולי של המונח הגרמני 
Weisheitszähne, ובו ניתרגמה המילה Weisheit במילה העברית 'בינה'.  
מובן שאת המילה הגרמנית הזאת אפשר לתרגם גם במילים עבריות אחרות, כגון חכמה, דעת ועוד. ואכן, בחיבור האנציקלופדי ראשית למודים, מאת המשכיל הברלינאי ברוך לינדא (1849-1759), תורגמה מילה זו ל'שִׁנֵּי הדעת'. ספר זה ראה אור בברלין בשנת תקמ"ט (1788), כשבעים שנה לפני חיבורו של אברמוביץ: 'והנה יצמחו עוד ארבעה שִׁנֵי מלתעות לארבע קצות הלחיים, אשר יקראו שִׁנֵי הדעת' (עמ' קו).

ראשית לימודים, 1788, עמ' קו

ובכן, יש לנו 'בינה' ו'דעת', ומה עם 'חכמה', כדי שנוכל להשלים למניין חב"ד?
במִלוֹן אנגלי-עברי, שבעריכת יהודה אבן-שמואל (קופמן), שיצא לאור לראשונה בתל-אביב בשנת תרפ"ט (1929; ובהדפסות רבות בשנים שלאחר מכן), הצירוף wisdom tooth נתרגם 'שֵׁן הַחָכְמָה', ואף בתוספת הערה מבארת: 'שם המוני [עממי] לטוחנת השלישית'.

מִלון אנגלי-עברי בעריכת יהודה אבן-שמואל (קופמן), דביר, תשי"ט, עמ' 739

מבין שלוש האפשרויות של 'שיני חב"ד', נתקבע בעברית החדשה המונח 'שן בינה' (כך! בלי ה' הידיעה), שיצא, כאמור, מתחת ידיו של אברמוביץ-מנדלי. וכך, 'שן בינה' הוא אף המונח התקני שקבעה האקדמיה ללשון העברית במילון למונחי רפואת שיניים שיצא לאור לפני כחצי יובל, והוא זמין כאן.
ולסיום, במרפאת השיניים הירושלמית הזו, שברחוב יפו, הפכו את היוצרות – הבינה היא לא של השן אלא של הרופא...

צילום: טובה הרצל

יום שני, 21 במאי 2018

בורא מיני מזונות: אשמת הלקוח, אשקולות, יין, מיץ מרק וסויה

א. כאן הלקוח תמיד אשם

השווארמייה התל-אביבית 'קונגרס בזל', שבה עסקנו לפני זמן מה ('ציונות ושווארמה'), אינה מפסיקה להפתיע ביצירתיותה.

צילום: איתמר לויתן

ב. ממבצע על עגבניות באשקולות ועל קְרוּב

החנות 'פטרוזיליה' בגבעת שמואל חזרה בגדול. הירקות טריים, ישר מן השדה, אבל חבל שלא מקפידים גם על ההגהות.

צילום: גדי איידלהייט

ג. ספר ישמח לבב אנוש

יפתח מזור ביקר בסופרמרקט בבאר שבע ושמח לגלות מדף עמוס ספרים המתהדרים בשם Legend of Kremlin. האמנם חוזר הספר למעמדו מימים ימימה? שאל את עצמו.


כשפתח את הספר התבררה האמת במלוא חריפותה...

צילומים: יפתח מזור

כשתיין קטן מאוד וכמי שחסר ידע בסיסי בתחום האלכוהול התברר לי ש'לג'נד אוף קרמלין' הוא בכלל לא מוצר חדש אלא מותג ותיק וידוע של וודקה רוסית. מעניין מה השתיינים עושים עם 'העטיפה' אחרי השימוש...

ד. מיץ מרק

במסעדה חדשה שנפתחת ברחוב הלל בירושלים מתכוונים להוציא למרק את המיץ, או ההפך.

צילום: מנחם רוזנברג

ה. אוי וויי

לעומת זאת, על מדפי הסופרמרקט בעיירה Walnut שבקליפורניה מוציאים לסויה את המיץ, או ההפך. 'Soy Vay' זה כאילו בסינית, אבל כל אחד מבין שמדובר כאן ב'אוי וויי' יידישאי.

צילום: אוריאל כהן

יום שישי, 18 במאי 2018

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (א)

מאת אליהו הכהן

איכר חורש במושבה רחובות (צילום: ליאו קאהן, 1912)

א. המחרשה כסמל 

'בו ביום שתשוב המחרשה לידו המתחזקת של האיכר היהודי, תיפתר שאלת היהודים' – כך הכריז בנימין זאב הרצל בנאום הנעילה של הקונגרס הציוני הראשון, בבזל 1897. בחזון הציוני, ולא פחות מזה במערך הסמלים של המיתולוגיה הציונית, סימלה המחרשה את שיבת היהודי לאדמתו.


בשנת 1879 נעץ יהודה ראב (1948-1858) את להב מחרשתו באדמת פתח תקווה. זה היה שלוש שנים לפני שעלו על הקרקע המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה, ומעשה חלוצי וסמלי זה היה תחילתו של המפנה שיתחולל מכאן ואילך בהתיישבות החקלאית בארץ ישראל. האיש שחרש את התלם הראשון שנים לפני שנכתבו מסמכי היסוד של החזון הציוני – האוטואמנציפציה של פינסקר ומדינת היהודים של הרצל  זכה לראות את החזון מתגשם עם הכרזת המדינה, ושבוע לאחר מכן הלך לעולמו.

המחרשה הופיעה בסמלי הארץ עוד לפני שהחל מפעל ההתיישבות. כבר בשנת 1854 נוסדה בירושלים על ידי משה זאקש, גר הצדק ורדר קְרֶסוֹן (מיכאל בועז ישראל) והמומר קלמן חברה קיקיונית להקמת מושבות חקלאיות יהודיות בארץ ישראל. העיתון היהודי-גרמני Allgemeine Zeitung des Judenthums דיווח (13 בנובמבר 1854, עמ' 580) כי בחותמת החברה, שנקראה 'חברה קדושה תפארת ישראל העוסקים להרים קרן עבודת קרקעות פה עה"ק ירושלם תובב"א', צוירה מחרשה (בן-ציון גת, הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות הת"ר-התרמ"א [1881-1840]יד יצחק בן צבי, תשל"ד, עמ' 307-306).

בשנת 1909, כאשר הופיע הבול העברי הראשון, בול פתח תקווה, צויירו עליו מחרשה, שדות ועץ הדר (אגב, מסורת משפחת ראב גורסת כי הציור נעשה על פי סקיצה ששרטט אבי המשפחה, יהודה). המחרשה הופיעה גם על סמלה של המושבה ראש פינה.

סמל ראש פינה
בול פתח תקווה, 1909 

דמות האיכר החורש את שדהו הופיעה שוב ושוב בתמונות של נופי הארץ, בתעודות על נטיעת עצים, בריקועי נחושת שיצרו אמני 'בצלאל' ובציורים שנתלו על קירות כיתות הלימוד בבתי ספר ובצריפים של תנועות הנוער החלוציות. ברוח נוסטלגית זו כתב עֵלי מוהר את השורות הבאות בשירו האהוב 'שיעור מולדת': 'אָז בְּבֵית-הַסֵּפֶר / עַל הַקִּיר תְּמוּנָה / וְהָאִיכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ / אֶת הָאֲדָמָה'. 

הנה השיר להנאתכם מפי להקת כוורת והסולן אפרים שמיר, שגם הלחין:



הזכות לחרוש את רגביה של אדמת יהודה הייתה משאת נפש לחובבי ציון רבים בגולה. המשורר דוד שמעוני תיאר בפואמה 'רסיסי לילה' (פורסמה לראשונה בקובץ כנסת, תרצ"ט, ושנה לאחר מכן כספר), צעיר הצופה בקנאה בתמונה מאחת המושבות, שמתארת נער עוזר לאביו לחרוש בשדה. אני מניח שמדובר בתמונה שצילם ליאו קאהן, שנשלח לארץ ישראל בשנת 1912 על ידי מערכת העיתון  הווינאיJüdische Zeitung , כדי לתעד בתמונות את מפעל ההתיישבות היהודית. בשדות זכרון יעקב צילם קאהן איכר חורש בשדה ונער מסייע לו. ייתכן שבעקבות תמונה זו חלם גם הנער באידיליה של שמעוני לאחוז במחרשה: 
  
דוד שמעוני, 'רסיסי לילה', ספר האידיליות, מסדה, תש"ה, עמ' שיד
יוסף גרף, ממייסדי זכרון יעקב, חורש בשדות המושבה ועוזר לידו יוסף גולדשטיין. צילום: ליאו קאהן, 1912

ב. 'די סאָכע' ו'המחרשה' של צונזר

מטבע הדברים זכתה המחרשה לייצוג מכובד בשירי הזמר שליוו את ההתיישבות היהודית החדשה בארץ, לא רק ככלי עבודה חקלאי אלא גם כסמל להתערות בקרקע המולדת. 

אחד משירי הזמר הראשונים שהושרו במושבות בימי העלייה הראשונה היה 'המחרשה', הגרסה העברית המקורית של 'די סאָכע'. שיר זה, על שני נוסחיו ביידיש ובעברית, חובר על ידי אליקום צונזר, שעליו ועל שירי הזמר הקדם-ציוניים שחיבר ('השושנה' ו'שיבת ציון') סיפרנו ברשימות קודמות. 

זהו שיר הלל לאיכר העברי העובד את אדמתו וחי חיי שלווה ביושר ובעושר. צונזר מתאר את אורח חייו נטולי הדאגה של האיכר המוציא את לחמו מאדמתו שלו. הוא חי חיים הגונים ומסתפק במועט, שלא כמו הרוכל העסוק בתחרות מתמדת עם בעלי חובות ונוכלים, בעל בית המרזח השרוי בכעס ומכאוב מכל סובא ושיכור, או כל אלה השוקעים בחיי מותרות שיש בהם צרות. בבית האחרון מברך צונזר את החלוצים השבים לציון ואת תומכיהם  ('יְבָרֵךְ נְדִיבֵינוּ')  רמז  עבה ל'נדיב הידוע'  ומאחל פריחה למושבות.

דיוקנו של צונזר בספרו נייע צוועלף אידישע-פאָלקס-ליעדער, וילנה תרנ"ו

נשמע תחילה את השיר ואחר כך נדון בגלגוליו ובהסתעפויותיו. הנה 'חבורת רננים' שרה את 'במחרשתי' בתרגומו המוכר והאהוב של נח שפירא (בר-נש), שבו ובתרגומו נדון בפרק הבא:

 

מתי חיבר צונזר את השיר? המועד המדויק לא הוברר, אך ידוע כי שיריו של צונזר הופיעו בדפוס זמן מה לאחר שהפיץ אותם בעל-פה בהופעותיו. באוטוביוגרפיה שלו סיפר צונזר כי את השיר 'די סאָכע' חיבר במינסק, 'אין יידיש און אין לשון-קודש' (ביידיש ובעברית), לכבודם של אנשי ביל"ו והאיכרים של המושבות הראשונות. השיר – המשיך צונזר וכתב – תורגם מאוחר יותר גם לרוסית ולגרמנית (אליקום צונזערס ווערק, ב, 1964, עמ' 709). צונזר לא נקב במועד המדויק של חיבור השיר, אך ניתן לשער שהוא נכתב בעקבות הקמת מושבת הביל"ויים גדרה בשנת 1884, אירוע שהוזכר על ידי צונזר לצד שמותיהם של ארבעה צעירים ממקימיה, [צבי] הורביץ, [שלמה זלמן] צוקרמן, [א"ל] חפץ ו[דב בער] שְׂלֶפִּיָאַן [דב"ש], שאותם הכיר בחוג חובבי ציון במינסק (שם).

הנוסח ביידיש ('די סאָכע') נדפס לראשונה באסופת שירי צונזר צעהען אידעשע פאָלקס-ליעדער (עשרה שירי-עם יהודיים), שראתה אור בווילנה בשנת תרמ"ז(1888-1887)

הנה הן המילים המלאות של השיר ביידיש:





התווים שהלחין צונזר פורסמו לראשונה בווילנה בשנת 1887, בחוברת שנדפסה ברוסית ובגרמנית שכותרתה הייתה: Melodien zu zehn jüdischen Volksliedern (מנגינות לעשרה שירי עם יהודיים), עמ' 10-9.



אפשר להניח בוודאות שהנוסח העברי שהכין צונזר לשיר זה נעשה סמוך מאוד לכתיבת הנוסח ביידיש, אך גם כאן איחר הנוסח המודפס לבוא. רק בשנת 1893, שש שנים לאחר פרסום 'די סאָכע', פורסם לראשונה גם הנוסח העברי תחת השם 'הַמַּחֲרֵשָׁה'. 

השיר העברי נדפס ככל הנראה לראשונה בסדרון הניו-יורקי ליעדער מאַגאַזין, גיליון 12, 1893, שבו נדפסו בדרך כלל מילות שירים שנכתבו להצגות תיאטרון ביידיש. גיליון מסוים זה אינו נמצא בספריות בארץ אלא רק בספריית ייוו"א בניו-יורק, ודוד אסף, עורך רשימותיי, ששהה לאחרונה בניו-יורק, סרק עבורי את העמוד המקורי. 

בראש השיר קבע צונזר שורה שנעדרה מן המקור ביידיש: 'אשר יושר בפי אכרי הארץ הקדושה':


הפרסום הראשון של השיר בעברית, ליעדער מאַגאַזין, 12, 1893

למען נוחיות הקריאה הנה מילות השיר כפי שנדפסו במהדורה מאוחרת יותר: 

'המחרשה' (סול ליפצין, אליקום צונזר: משורר עמו, תשי"ד, עמ' 192-191)

השיר 'די סאָכע' הקנה לצונזר פרסום רב. עדות גרפית לכך יש באיור שנדפס לאחר מותו בעיתון ההיתולי ביידיש דער גרויסער קונדס (הקונדס הגדול), שראה אור בניו-יורק. בציור נראה צונזר חורש במחרשה שאליה רתום הסוס המיתולוגי המכונף פֵּגַסוֹס, שהוא גם סמל לחיי אלמוות. מלאך המוות אוחז את צונזר בידו, גורר אותו ל'חלקת השירה היהודית' והכותרת מתחת: 'מספיק... בוא! חיי נצח מצפים לך!...'


דער גרויסער קונדס, ספטמבר 1913

ג. 'שירת האיכר': תרגומו של נח רוזנבלום

לעומת נוסח השיר ביידיש, שזרם בפי המזמרים בטבעיות, בקלילות ובשטף, הנוסח העברי שחיבר צונזר לא הצליח להשתרש. התחדשות הדיבור העברי במושבות השאירה מאחור את לשונו המקראית-
המשכילית של צונזר, שנשמעה פתאום מסורבלת ובלתי מעודכנת. אך מאחר שתוכן השיר ולחנו היו אהובים ורצויים, ובאותה עת שיוועה זמרת הארץ לשירה עברית חדשה שתשקף את האיכרות הארץ-ישראלית החדשה ותעודד אותה, החלו ניסיונות לרענן את תרגומו של צונזר ולהציע חלופות אחרות שאותן ניתן יהיה לשלב בהווי המוזיקלי שנוצר במושבות. 

הראשון שנחלץ לחבר תרגום חדש לשיר היה נח רוזנבלום, שנולד בשנת 1864 בעיירה קָרֶליץ שבפלך מינסק. רק מעט ידוע עליו ואפילו שנת מותו אינה ידועה. הוא היה משורר שפרסם מיצירותיו בעיתוני התקופה, בעיקר בעיתון המליץ, ואת תהילתו רכש בשנת 1898, כאשר פרסם את שיר הלכת המפורסם ביותר של ימי העלייה הראשונה, שליחו לא נס עד עצם היום הזה. זהו השיר 'נס ציונה', המוכר יותר במילות הפתיחה 'שאו ציונה נס ודגל', שעליו חתם רוזנבלום בשם נפ"ש (ראשי תיבות: נח פרח שושן).

נח רוזנבלום (המקהלה או גלריה של שָׁרי ישראל, מנצ'סטר 1903, עמ' 88)

תרגומו של רוזנבלום לשירו של צונזר ראה אור בשנת 1892, בחוברת הראשונה של הקובץ פרי הארץשנדפס בוורשה בעריכתו של המורה וההיסטוריון זאב יעבץרוזנבלום הכתיר את תרגומו בשם 'שירת האיכר'. דא עקא, שתרגום זה לא זרם עם המנגינה, ועל כן גם הוא לא היכה שורש. הוא נותר כשיר בין דפי הספר ואל מיתרי הקול לא הגיע.


פרי הארץ, א (1892), עמ' 54-51

רוזנבלום לא הצליח להגשים את רעיון השיבה לציון שהטיף לו בשיריו ולא זכה להציג את כף רגלו על אדמת הארץ. ואף על פי כן, הוא לא חדל לכתוב שירי ערגה לציון שאליה כמהּ ממרחקים. בתום העשור הראשון של המאה העשרים אבדו עקבותיו ונסיבות חייו ומותו לוטות בערפל. 

ד. 'שירת האיכר' – בפלשתינא או בארגנטינה?

השם 'שירת האיכר' קלע לטעמו של מתרגם נוסף  אהרן אליעזר קליניצקי. בשנת 1893 ראה אור בוורשה ספרו החיים החדשים, שכותרת המשנה שלו מעידה על תוכנו: 'ישא מדברותיו על דבר מפעלות הבארון עדמונד רוטשילד ומפעלות הבארון משה די-הירש יחיו, ובשבח אכרים יהודים עובדי אדמה בפלשתינא וארגנטינא'.


 בספר נכלל שיר רחב-היקף בשם 'שירת האיכר', שמתפרס על פני לא פחות משבעים ושניים בתים בני שמונה שורות כל אחד, עם בית חוזר לשירת מקהלה ועם תווי השיר. בדומה לשירו של צונזר, וממש ברוחו, גם זהו שיר הלל לחיי האיכר השלווים ונטולי הדאגה, אל מול אורח חייהם של סוחרים ותגרנים, המלא בשקרים וברמייה: 'ואני מכל עמלי / במחרשתי ומגלי / בחדווה נרוויתי / כי איכר נבראתי'. 

הנה כמה בתים מתוכו:


תווים אלה לשירו של קליניצקי אינם תווי שירו של צונזר. שם המלחין אינו ידוע.

בספרו הציב קליניצקי במישור אחד את צמד הברונים הנדיבים והיריבים: רוטשילד והירש. הראשון, על סיועו לביסוסם של איכרי המושבות בארץ ישראל; השני, על שהוא מממן ותומך ביהודים שהיגרו לארגנטינה והתיישבו במושבות חקלאיות חדשות שקמו שם. להקבלה בין ההתיישבות בארץ לבין זו שבארגנטינה היה רקע מציאותי והיא שיקפה חילוקי דעות אמתיים ששררו גם בקרב חובבי ציון בשאלה 'לאן?'.

ב-1893, השנה שבה התפרסם הספר, עדיין לא היה ברור מי יגבר על מי: מפעל ההתיישבות בארץ, שמנה באותה עת פחות מארבעת אלפים נפשות שהתפרנסו מעבודה חקלאית במושבות, או מפעל ההתיישבות בארגנטינה. גלי ההגירה הגדולים ממזרח אירופה נעו באותה עת מערבה, בעיקר לארצות הברית (שגם בה הוקמו חוות חקלאיות יהודיות לא מעטות) ולארגנטינה, ורק קילוח דק הגיע לארץ האבות.

השלטונות העות'מניים הטילו הגבלות על כניסת יהודים לארץ, ואילו שערי ארגנטינה היו פתוחים ללא הגבלה. הברון הירש ייסד בשנת 1891 את האגודה ליישוב יהודים יק"א (JCA), ולמושבות החדשות שהחלו לפרוח בארגנטינה ניתנו שמות עבריים, מקבילים לשמות יישובים בארץ: ראש פינה, קריית ארבע, כרמל, וכיוצא בזה. 'אֵם המושבות' בארץ הייתה פתח תקווה, ו'אֵם המושבות' בארגנטינה הייתה מוֹזֶסוויל (קריית משה), שנוסדה ב-1889 ונקראה כמובן על שמו של הברון הירש. בזימון מקרים מפתיע, גם רופאי המושבות בארץ ובארגנטינה נשאו שמות זהים: ד"ר הלל יפה היה רופא במושבות הארץ וד"ר יוסף יפה היה רופא המושבות בארגנטינה...

שני סנדלרים יהודים במוזסוויל (ארכיון יק"א; הספרייה הלאומית)

התלבטות זו לא פסחה גם על הרצל, וגם הוא שאל בחיבורו מדינת היהודים: 'ארץ ישראל או ארגנטינה?'. רק לאחר שיצאה החוברת לאור בגרמנית (1896) והחלו להישמע קולות כאילו הרצל פוסח על שתי הסעיפים, הוא הסמיך את מתרגם החוברת לעברית, ד"ר מיכאל ברקוביץ, להרגיע את התסיסה בקרב חובבי ציון ולהודיע כי הוא מצדד בארץ ישראל. ואכן, המתרגם עשה מלאכתו נאמנה ושיבץ הודעה זו בהקדמה לתרגום העברי שיצא באותה שנה.

זו אפוא התשובה לשאלה מדוע כתב קליניצקי, איש ורשה, שיר הלל כפול, לרוטשילד ולהירש גם יחד, וחרז 'אשריךְ פלשתינה' מחד גיסא, ו'אשריךְ ארגנטינה' מאידך גיסא. 



אהרן אליעזר קליניצקי, החיים החדשים, 1893

בחלק השני של הרשימה נדון בתרגומו המוכר של נח שפירא (בר-נש), במחרשה העברית ובהמנון של המושבה מזכרת בתיה, בתרגומים לאנגלית ולרוסית, בהשפעות ובחיקויים של השיר, בהקלטות המוקדמות (כולל המקור ברוסית), ונקנח בשאלה: מהו 'שלום המחרשה', מונח שבו השתמש נתן אלתרמן.

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)



יום חמישי, 17 במאי 2018

על דעת המקום: תחנות ושמות בדרך הבשמים

מאת יהודה זיו

הר אַרְדּוֹן, הנשקף על מכתש רָמוֹן בצפון-מזרח, גורם לו להיראות שם כעין 'זנב סנונית' – בקעת מַחְמָל מזה, בצפון, ובקעת אַרְדּוֹן מזה, במזרח. שמו המקראי (בספר דברי הימים א, ב 18 נזכר שם זה כשמו הפרטי של אדם) הוענק לו על ידי חברי 'הוועדה לשמות העבריים לנגב', בעקבות צלצול שמו הערבי (גַ'בַּל אַ-רְּדֵיחָה, כלומר ההר הַפָּרוּשׂ, המיושר). את הוועדה לשמות בנגב הקים דוד בן-גוריון ב-8 ביולי 1949, עם סיומה של מלחמת העצמאות. משכבר הימים נשא בליבו בן-גוריון לא רק את חזון הפרחת שממות הנגב אלא גם את חזון חידוש שמות עבריים בנגב. ועדת השמות שהקים סיימה את עבודתה בתוך זמן לא רב ושנתון הממשלה לשנת תשי"א (1951) כבר כלל את פרי עבודתה: 'רשימון' (שנושא את התאריך 29 במאי 1950) ובו 561 שמות עבריים לעצמים גיאוגרפיים, שנמצאים מדרום לקואורדינטת רוחב 100, ובתוכם עשרים וארבעה שמות של יישובים קיימים. לא לחינם אמרו אז על בן-גוריון, כי משמצא עצמו בטל ממלאכתו כשר הביטחון חיפש תעסוקה אחרת והכריז: 'בראשית – שֵׁמוֹת!', וַיִּקְרָא במדבר דברים...

הר ארדון בלב מכתש רמון (Maslulari)

לרגלי הר  אַרְדּוֹן (מס' 164 באותו רשימון) חוצה את מזרחו של מכתש רמון, מדרום לצפון, דרך עתיקת יומין – כעדות אבני מיל, אשר נותרו בצידה, ואף שמותיהם הקדומים של מְצָדִים ובארות, שנשתמרו עד היום בפי הבדווים. זו היא 'דרך הַבְּשָׂמִים', אשר הוליכה בימי קדם מדרום-מזרחו של חצי האי ערב (מקומה הנוכחי של אמירות עומאן). התפצלותה הראשונה  לעבר בבל מזה, ולעבר נמל עזה דרך צפון הנגב מזה – הייתה תחילה ביישוב תַּימָא אשר בצפון-מערבו של חצי האי ערב. על תימא, שהייתה אולי גם מרכזם של בעלי משנה, עמדנו ברשימה קודמת במדור זה ('מי אתה בן תימא?'). 

תחילה נמשכה 'דרך הבשמים' במעלה דרומה של הערבה, והדימוי המקראי 'עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר' (ירמיהו, ג 2) ממחיש היטב  מהו מישור מדברי. לא לחינם הציע חוקר המקרא בן-ציון לוריא, שעמד בשעתו בראש ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, שורת שמות 'ערביים' ליישובי הערבה, ובראשם שמות שלושת רעי איוב, בני ארץ עוּץ – היא אדום, הנשקפת על הערבה מן המזרח. אלו הם קיבוץ אליפז בדרום הערבה, על שמו של אֱלִיפַז התימני; מושב צופר בערבה התיכונה, על שמו של צֹופַר הַנַּעֲמָתִי; ואף בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי זכה להנצחה בשמה הראשון של היאחזות נח"ל צופר (היום מחנה מעבר לגרעיני התיישבות בערבה התיכונה), שיישוב הקבע שלה, דרומה משם, נקרא היום בשם צוקים.

הכניסה לקיבוץ אליפז בדרום הערבה. הכיתוב הלטיני שגוי, והנכון: Elifaz או Eliphaz, כתעתיק שמו של רֵע איוב  (Groopy)

שמות 'ערביים' נוספים שהגתה הוועדה בראשותו של לוריא בשנות השבעים הם יָהֵל שבדרום הערבה, בעקבות 'וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם' (ישעיהו, יג 20) – יָהֵל פירושו כנראה יַאֲהֵל; קיבוץ קְטוּרָה – על שמה של פילגש אברהם (דברי הימים א, א 32), שאותה נשא לאשה לאחר מות שרה (בראשית, כה 1). קטורה נמצאת סמוך להר קטורה והוא שנתן לחברי הוועדה את ההשראה, שכן שמו הערבי הוא גַ'בַּל אֶל-קִטָאר (הר שיירת הגמלים). ועוד קבעה הוועדה את שמו של קיבוץ לוֹטָן מבני שֵׂעִיר (אנשי ארץ אֱדוֹם), שגם היה אחיה של תִּמְנָע (בראשית, לו 20, 22).


לא רק פילגש אברהם, אלא גם מתושלח... בקיבוץ קטורה צמח עץ תמר שמקורו בגלעין בן אלפיים שנה שנמצא בחפירות מצדה (ויקיפדיה)

בשנת 106, משכבש הקיסר טְרַאיָאנוּס את ממלכת הנבטים, נעשתה בירתה סֶלָע (פֶּטְרָה) צומת דרכים חשוב שבו נפגשו דרך הבשמים – לעבר דמשק ואף עזה – ודרך טְרַאיָאנוּס החדשה (Nova Via Traiana), שנסללה אז במצוותו. מכאן ואילך ירדה שלוחתה המערבית של דרך זו מפטרה אל הערבה – ומחורבת מוֹאָה הנבטית (מוֹיַת אֶל-עַקַבּ, כלומר מקור המים של המעלה), מדרום למושב צוֹפָר, עלתה במעלה נחל קַצְרָה אל חורבת קַצְרָה ומשם, דרך מְצַד נְקָרוֹת אשר במעלה נחל נקרות, לעבר מְצַד סַהֲרוֹנִים.

דרך הבשמים בנגב (ויקיפדיה)

במפת פּוּיְטִינְגֶר ( (Tabula Peutingerianaהנודעת  ששורטטה בסוף המאה הרביעית או תחילתה של החמישית ומבוססת על מפת דרכים רומית  אנו מוצאים על דרך הבשמים העוברת כאן גם תחנת דרכים, הנושאת את השם המשונה Moahile (מֹוָאחִלָה). שם זה מקורו אינו לטיני אלא ערבי, ופירושו 'מקום המחליקים בבוץ' והוא מלמד על מקור מים קבוע. ואכן, תחנת דרכים באותו שם צוינה גם
ב-Notitia Dignitatum ('רשימת אנשי השם', דהיינו נושאי המשרות במרחבי קיסרות רומי):
Moahile: Equites sagittari indigena, שתרגומו: מוֹחִילָה: פרשים קשתים ילידים, ופירושו: בני האזור ודוברי לשון שמית (נבטים או ערבים). מכאן נתגלגל אף השם הערבי בן ימינו קַצַר אֶל-מַחַלָּה (במלעיל), שפירושו מצודת המקום. השם העברי, מְצַד מוֹחִילָה (מס' 157 ברשימון), מתכתב אפוא עם כל השמות הקדומים. בעקבותיו קראה ועדת השמות הממשלתית גם לבאר הסמוכה בשם 'באר מוֹחִילָה'  משורש יח"ל ('מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ' – תהלים, מב 12), כביכול הבאר מְצַפָּה וממתינה לשיירות החוצות את דרך הבשמים. היום נושא אותו מצד את השם מְצַד מִשְׁחוֹר, ומקור המים הסמוך מכונה בפי בדוויי האזור בלשון ריבוי – 'אֶל-בִּיָאר' (הבארות), ומכאן אף שמו של חאן בארות הסמוך. 


חאן בארות (gonegev)

נמשיך ונתקדם בדרך הבשמים בעזרת רשימון השמות: הדרך התקדמה צפונה לעבר מְצַד מַחְמָל, הנשקף עליה ממרום שוליו של המכתש. עתה היה עליה לפנות תחילה במעלה בקעת מַחְמָל  'זנב הסנונית' אשר הוזכר בתחילת הרשימה ונמצא משני עבריו של הר ארדון – לעבר מעלה נוֹחַ אשר בראשה, שאף הוא נקרא תחילה מַעְבַר מחמל (מס' 182 ברשימון). בטרם למדנו להכיר את מרחבי הנגב מקרוב, נפוצה השמועה כי מקור שמו של מעלה זה אינו אלא 'סבא נֹחַ' – כינוי החיבה של סרן נח ווֹלְפוֹבְסְקִי (1987-1885), קצין גינון ראשי בצה"ל, אשר נטע למעלה ממיליון עצים ואת יתרת זמנו הקדיש לחוות הגדנ"ע באר אורה, שחניכיה הם שהעניקו לו את אותו כינוי חיבה. 'סבא נח' היה מן הקצינים המבוגרים ביותר בתולדות צה"ל והשתחרר בהיותו בן 76.


'סבא' נח וולפובסקי (ויקיפדיה)

אך השם אינו קשור בו כלל, ומקורו בכינוי מעלה זה בפי הבדווים: נַקְבּ אֶל-מֻחָאמִלָה, שפירושו: מעלה הנאקה [הגמלה] הטעונה [משא]. כינוי זה בא ללמד כי על אף ראשו התלול, במעלה קיר המכתש, עדיין זהו מעלה נוח גם לצעידת גמלים טעונים במשא כבד. על משמעות דומה מורה גם השם נַקְבּ אֶ-סֻּהְלִי (המעלה המישורי, או הנוח), בצפון-מערבו של המכתש, הנקרא היום מעלה רָמוֹן (תחילה 'מעבר רמון', מס' 149 ברשימון). 

שורת אבני המיל, שנותרה בצדי דרך הבשמים מאז נסללה בימי שלטון רומי, מלמדת על המהלך המקוצר מכאן ואילך  היישר אל עמדת השמירה הנבטית מצד מחמל שבצפון מכתש רמון – אשר בעקבותיו הונח כאן לימים קו צינור הנפט אילת-אשקלון (קצא"א). 


מצד מחמל (התמונות של נתי)